בניית האופרה
ב-14 בינואר 1858, בעת שביקר נפוליאון השלישי בבניין האופרה הרשמי של פריז עם אשתו, בוצע נגדו ניסיון התנקשות. בשל התקרית החליט נפוליאון להקים במקומו בניין אופרה חדש וגדול יותר, וכמובן מפואר יותר. האדריכל שזכה בעיצוב האופרה היה דווקא צעיר חסר ניסיון, בשם שארל גרנייה. למרות שזה היה המבנה הראשון שתכנן, היה מדובר ביצירה אדריכלית יפיפייה, מתוחכמת וחדשנית. כדי להימנע מניסיונות רצח נוספים נבנה במבנה דרך ממוגנת שמאפשרת לשליט לרדת ישר למרכבה שלו בבטחה.
הבנייה של המבנה התחילה ב1862 והסתיימה ב1875. העיכוב הגדול נגרם בגלל המלחמה הקשה עם פרוסיה (ראה ההיסטוריה של פריז).
ציור של בית האופרה גרנייה על ידי לואיס ברוד מ-1877
מנוי לאופרה באותן השנים אפשר כניסה להופעות ערב ערב, ועבור רבים מהמנויים האופרה הייתה ההופעה הכי טובה בעיר לא בשל המוזיקה, אלא בגלל המפגש חברתי וההזדמנות לראות ולהיראות. גרנייה הצעיר הבין את מטרת האופרה עבור מבקריה במחצית המאה ה-19, ועיצב את המבנה כך שישרת את המטרה הזו. השטחים הציבוריים בהם התכנסו המבקרים לפני ואחרי ההופעה מהווים מחצית מהמבנה, אולם הכניסה מקורה במראות כך שהאורחים יוכלו לסדר תלתל סורר או קמט בחליפה ונבנו מרפסות רחבות מעל המדרגות המאפשרות תצפית נוחה על הנכנסים לאולם. התכנון הגיע לרמת אבסורד, כאשר מתאי המנויים לאופרה היה קשה לראות את הבמה, אך הם הציעו תצפית מוצלחת מאוד לתאים האחרים. עוד עובדה מעניינת מאוד, היא הצבע האדום הקטיפתי של הכסאות באולם. היום זה נראה עבורנו מחזה שגרתי, אך באותה העת השימוש בצבע היה חדשני. גרנייה סיפר שהחליט להשתמש בצבע זה כי הנשים הבאות לאופרה הן כמו תכשיטים ולכן ראוי שישבו בתוך קופסת תכשיטים. הרעיון הנועז הצליח וכיום מרבית אולמות הקונצרטים, הקולנוע והאופרה מרופדים באדום קטיפתי.