תקופתה של מרי והתקופה האליזבתנית
המלכה מרי
לאחר המלך הנרי השמיני עלו שתי מלכות, כל אחת מהן היא אייקון בפני עצמו. הראשונה היא מרי, או “בלאדי מרי”, שהייתה בתו של המלך הנרי השמיני ואשתו הראשונה קתרינה מאראגון (הממלכה הצפון-ספרדית). היא הייתה אמורה לרשת את המלך הנרי השמיני לאחר מותו (כיוון שיורש העצר ריצ’ארד היה חולה ולא היה מסוגל להגיע לכדי יכולת שליטה). אך מכיוון שמרי הייתה קתולית ניסו ריצ’ארד והאצילים של ווסטמינסטר לדלג עליה והעביר את השלטון לפרוטסטנטית ג’ין גריי. מרי לא וויתרה, כינסה צבא וזכתה מחדש בתמיכת האצולה (על ידי שימוש בטיעון החוקי – שהמלוכה שייכת לה על פי חוק). מרי השתלטה על המלוכה בעצמה 13 יום בלבד לאחר שגריי עלתה לשלטון. מרי כלאה את ג’ין גריי בטאוור של לונדון למשך של תשעה חודשים ואז הוציאה אותה להורג.
את השם “בלאדי מרי” (מרי העקובה מדם, בעברית) היא קבלה ב”זכות” ולא בחסד, לאור העובדה שידיה שפכו לא מעט דמים. היא החליטה להחזיר את בריטניה לחיק הקתוליות, רדפה את הפרוטסטנטים בחורמה והוציאה להורג מאות פרוטסטנטים בטענת כפירה. ניתן לשער שדחף זה היה מושפע לא רק מהאיום שיצרו על כסאה, אלא גם מהעובדה שאמה איבדה את כתרה ותארה כמלכת אנגליה לא מעט בגלל העזרה שהעניקו הפרוטסטנטים לאביה.
מעניין לדעת: המלכה מרי שימשה כנראה כ”מוזה” למלכת הלבבות מספריו של לואיס קרול “אליס בארץ הפלאות” ו”אליס בארץ המראות”. אם עובדה זו מוטלת בספק, אז העובדה הבאה היא מוחלטת – המשקה בלאדי מרי קרוי על שמה.
פרוטרט של המלכה מרי
המלכה אליזבת’ הראשונה
אחרי המלכה מרי עלתה למלוכה באנגליה המלכה אליזבת’. תקופתה של אליזבת’ הראשונה ידועה בזכות הצמיחה הרבה שהוחזרה לעיר. אליזבת’ החזירה את הכנסייה האנגליקנית למרכז הבמה בבריטניה, הפסיקה את הרדיפות הדתיות והייתה כידוע מלכה נערצת שמדברת אל העם בגובה העיניים (ישנם סיפורים על יריקות של המלכה בציבור). אליזבת’ הראשונה התסיסה מחדש את המסחר בעיר, שרק הלך וצמח והפך את לונדון למרכז כלכלי עד ימינו.
חברות רבות הוקמו כאשר רעיון המונופול לחברות גדולות הפך להיות לראשונה פעיל ומעוגן בחוק. שתי חברות מפורסמות שזכו למונופול זה הן חברת “הודו המזרחית” וחברת “רוסיה”. תופעות אלו הביאו את הנמל של לונדון להיות נמל שוקק חיים והפעיל ביותר בעולם, ואת העיר למרכז פיננסי עולמי (הבורסה המלכותית הוקמה בזמן זה). נהר התמזה שחיבר בין שני חלקי העיר – ווסטמינסטר המלכותי והסיטי המסחרית – כלל אלפי סירות שהעבירו נתינים לונדונים ממקום למקום.
ליד אזורים אלו צמחו אזורי שווקים שילוו את העיר עד ימינו (כמו שוק הפירות והירקות של קובנט גארדן), ושופצו ושוחזרו מבנים חשובים (כמו קתדרלת סנט פול). אם בתקופתה של מרי הקתולית הבילוי הרווח בלונדון היה לעלות כופרים על המוקד, בתקופת אליזבת’ הבילוי היה תיאטרון, מלחמות בדובים (לעם) והיאבקות בכלי נשק (אותו אהבו בני האצולה). בתקופה זו פעלו בעיר מחזאים רבים כמו ספנסר, בן ג’ונסון וגם מחזאי צעיר בתחילת דרכו ששמו ויליאם שייקספיר (את מודל התיאטרון בו הוא פעל אפשר לראות בתיאטרון הגלוב השייקספירי, תיאטרון אחד מיני רבים שפעל בתקופה זו בסמוך ללונדון סיטי). שייקספיר ממש לא היה המחזאי היחידי שפעל בלונדון. תרבות הדרמה והמוסיקה הייתה נפוצה וענפה בלונדון האליזבתנית, כאשר בחלק לא מבוטל של אירועים אלו הייתה לוקחת חלק המלכה עצמה.
המלכה אליזבת’ הפכה להיות שם דבר בתחום הדיפלומטי של אירופה והתמודדה בצורה מדהימה עם צרפת וספרד. בתקופתה הפך הצי הבריטי לצי החזק ביותר בעולם, במיוחד לאחר שניצח את הצי הספרדי במלחמת אנגליה-ספרד (צריך לומר שהצבא הבריטי באותה תקופה היה חזק בים, אך ביבשה לא ממש הלך לו והוא כשל בדיכוי המרד של האירים שהתחילו כבר אז בשאיפתם לעצמאות). מומלץ לקרוא על תקופה זו בפרויקט הנפלא של תיכון עירוני א’ המוקדש לתיאטרון בכלל, עם מידע רב על התיאטרון השייקספירי ותקופתו: https://www.schooly.co.il/MySchool/main_page_c.asp?SchoolId=550&topicid=136341&page=1
המלכה אליזבת הראשונה
המאה ה-17, מלחמת האזרחים בבריטניה, המגיפה הגדולה והשריפה הגדולה
במאה ה-17, בתקופתו של המלך סטיוארט, יצאה לונדון מגבולות הסיטי כיוון שעשירי העיר ואציליה רצו לצאת מצפיפות ההמון ולעבור להתגורר בסמוך למלוכה, בחלקים הקרובים לווסטמינסטר. האזור הצפוני של לונדון מורפילדס (באנגלית: אדמות ביצה), יובש אמנם בתקופה זו, אך נחשב לאזור מסוכן למגורים מחשש לשודדי דרכים ופושטי יד. מסיבה זו העדיפו האריסטוקרטים להתגורר באזורים מערביים יותר לסיטי. בתקופה זו חברו לעיר לונדון אזורים חשובים כמו הסוהו. ההכנות להכתרתו של המלך ג’יימס הראשון נפסקו בשל פרוץ מגפה נוספת. כדי לעודד את האוכלוסיה, הורה המלך להשיב את המסורת של מופע ראש העיר אשר הופסקה שנים רבות קודם לכן. בעקבות המגפה נבנו בעיר בתי חולים רבים, וכן נבנה בעיר בית ספר לרפואה.
בתקופה זו היה האולם המרכזי של קתדרלת סנט פול מקום המפגש העיקרי של תושבי הסיטי. בתוך הכנסייה בוצעו מרבית פעולות המסחר, עורכי דין נפגשו עם לקוחותיהם, ומרבית העסקאות נערכו בכנסייה. בחצר הכנסייה בוצעו מרבית מכירות הספרים של העיר, ורחוב פליט (Fleet Street) היה אזור השעשועים של העיר. בתקופת המלך ג’יימס הראשון הפך התיאטרון (שהיה לפני כן נחלת ההמון והמלכה אליזבת’) לפופולארי גם בקרב האריסטורקטיה, וברחוב פליט נבנו מספר תיאטראות נוספים על אלו.
עוד בתקופתו של המלך ג’יימס הראשון – נבנים הכיכרות המרובעים המשלבים גינה וכיכר (המפורסם שבהם הוא זה שבקובנט גארדן) ופועל בעיר אנדיגו ג’ונס שאחראי על בנייה של אתרים רבים בעיר (כמו למשל הוויט הול).
לאחר מותו של המלך ג’יימס עולה לשלטון המלך צ’ארלס הראשון (1625) ולונדון עתידה להיכנס לתקופה הקשה ביותר של המאבק בין המלוכה לפרלמנט, תקופה משמעותית בעיצוב אופייה של בריטניה והעולם המערבי כולו. ג’יימס ניסה לשלוט בלונדון ובאנגליה ללא תמיכה של הפרלמנט, היות ולפי המגנה כרטה – לפרלמנט ולאזרחים (בעיקר לאליטות) היו זכויות שהם לא התכוונו לוותר עליהם. כך נוצר מאבק גלוי בין הפרלמנט והמלוכה (במאבק זה תמכו שני בתי הפרלמנט, גם בית הלורדים השייך לנציגי מעמד האצולה וגם בית הפרלמנט השייך לאזרחים הרגילים). המאבק הגלוי הזה הגיע לכדי רתיחה של ממש כאשר בינואר 1642 הורה המלך על מאסרם של חמישה מחברי הפרלמנט הבריטי. החמישה קיבלו את ההגנה האזרחית והוסתרו בסיטי של לונדון (אליה אסור לכוחות המלך להיכנס על פי הסכם המגנה כרטה).
מתח זה היווה את אחת הסיבות לפרוץ מלחמת האזרחים בין כוחות הפרלמנט בהנהגת אוליבר קרומוול לכוחות המלך. העיר לונדון תמכה בכוחות הפרלמנט כנגד המלך. המלחמה נערכה עד לשנת 1649, אז על אף שהמלך זכה בקרב ברנטפורד (מערבית ללונדון), לאור ההתאוששות המהירה של כוחת העיר החליט המלך שלא לתקוף את העיר ולסגת. ההצלחה הכלכלית של לונדון במשך השנים אפשרה לה להתארגן, לבנות ביצורים היקפיים ולבסוף להביא לנצחון על המלוכנים. המלך צ’ארלס נשפט וראשו נערף (פסלו של המלך מוצב היום בסמוך לכיכר טרפלגר, וכמו כן פסל של ראשו מוצב בגאווה באולמות המשמר הרכוב ראה: מסלול ווסטמינסטר).
אך אם חשבתם שלונדון ובריטניה עברו לשלטון דמוקרטי – טעיתם. על העיר משתלט אוליבר קרומוול, שמכריז על עצמו לורד פרוטקטור (או “הלורד המגן”) והופך את בריטניה לדיקטטורה. דמותו של קרומוול שנויה במחלוקת. מצד אחד הוא הופך את בריטניה לבלתי תלויה במלך, מצד שני קרומוול לא נתן אלטרנטיבה אמיתית לשלטון המלוכה. הוא היה עריץ דתי (הוא היה פוריטן, אותו זרם נוצרי שלאחר מכן יברח מבריטניה לאמריקה ויקים את ארצות הברית), פנאטי ודיקטטור בפני עצמו. שלטונו העריץ הביא את אזרחי לונדון להתגעגע לשיטת המלוכה הישנה (זו היא דעה פרשנית ולא עובדה היסטורית).
לכן, ב-1660 קראו אנשי העיר לונדון למלך צ’ארלס השני מהגלות בצרפת, שיבוא למלוך עליהם בחזרה (אירוע המוכר כ”רוסטרציה”). ראש הפרלמנט מגיש את חרבו לצ’ארלס השני כאות של כניעה וצ’ארלס מחזיר לו אותה כאקט של פייסנות. הפעם המלך והפרלמנט מבינים שעליהם לשתף פעולה. יחד עם המלך מונתה קבוצה של חמישה יועצים (מתוך אנשי הפרלמנט) שנקראו ה”קבינט” והם למעשה היוו את המשקל החשוב ביותר להחלטות של המלך.
המתח בין המלוכה לפרלמנט יכול להתבטא גם בפסלים המוצבים בעיר עד היום. כמו שפסלו של המלך צ’ארלס הוצב סמוך לטרפלגר (שם גם איבד את ראשו) פסלו של קרומוול מוצב בכניסה לפרלמנט (דרישה של המפלגה הליברלית, שמשום מה מנסה לצייר אותו כליברל).
דיוקן של אוליבר קרומוול
תקופה זו הייותה כר פורה לשתי יצירות חשובות. האחת ה”לוויתן” של תומס הובס. הובס, שהיה מקורב למלך צ’ארלס הראשון וברח מבריטניה לצרפת לאחר ניצחון הפרלמנט, ראה את מלחמת האזרחים ואת החללים הרבים שבעקבותיה וכתב ספר מהפכני שהצדיק את קיומו של מלך ושלטונו האבסלוטי. הוכחה זו, שהייתה תבונית ולא דתית (מלך יחיד ימנע מלחמות אזרחים הנגרמות בזמן אנרכיה שלטונית), הייתה מהפכנית וגם ניסחה בפעם הראשונה בצורה מסודרת את הזכויות הבסיסיות שיש לכל אדם. דור אחד לאחריו, ג’ון לוק רואה את חזרת השלטון המלכוני וכותב את “על האמנה החברתית”, הספר הראשון שמסביר את חוסר המוסריות של המלוכה ואת הצורך בשלטון פרלמנטרי המבוסס על הסכמה בין האזרחים, ויוצר את הכר לשלטון הליברלי-דמוקרטי (לא תמיד מילים אלו היו חופפות או משלימות), כפי שאנו מכירים היום.
מאז ועד היום הבריטים לא מנסים להחליף את רעיון המונרכיה ואילו המלכים מבינים לרוב את מיקומם ולא מנסים לפגוע בחירות הפרלמנט. מתעצבות בלונדון שתי מפלגות – הטורים (תומכי המלך) והוויגים (איכרים ופוריטנים) שקיימות בגלגולים שונים עד ימינו. בגלל שהשיטה הזו מחזיקה כבר יותר משלוש מאות שנה נראה שהיא מוצלחת עבור הבריטים, שכנראה אוהבים לראות את המלכה מבזבזת את כספי המיסים שלהם מבלי שהיא צריכה לעסוק אפילו בניהול המדינה.
בימי צ’ארלס השני, הפורטניות הקשה חוזרת לחור ממנו היא יצאה בימיו של קרומוול ולונדון חוזרת להיות עיר של הוללות, תיאטרון (שמוכנס לתוך העיר) ומוסיקה. גני החיות שבפארק סנט ג’יימס מוקמים ולונדון מורחבת בכלכלה, בדמוגרפיה ובפיתוח העירוני.
המגפה הגדולה והשריפה הגדולה
הפיתוח הדמוגרפי של לונדון הוביל גם לצפיפות וללכלוך. התנאים התברואתיים הקשים הביאו לפריצתן של מגפות רבות בעיר במהלך השנים, אולם המגפה הגדולה ביותר אירעה בין השנים 1665-1666, ונפטרו בה למעלה מ-60,000 מתושבי העיר (לפי סברה אחרת, למעלה מ-100,000 תושבים) – אחד מכל חמישה תושבים! המגפה הגדולה נעצרה אמנם, אך אסון נוסף ולא פחות גדול פקד את העיר – השריפה הגדולה שהרסה חלקים גדולים מהעיר. אולם מעז יצא מתוק, והשריפה הגדולה של העיר הביאה לקיצה של המגפה (כנראה בגלל שחיסלה את העכברושים שהובילו את הקרציות שהעבירו את המחלה).
כמה מילים נוספות על השריפה ההיא שהפכה להיות אירוע מכונן בנרטיב הלונדוני. ביום ראשון, ה-2 בספטמבר 1666 בשעה אחת לפנות בוקר, פרצה השריפה הגדולה של לונדון בסמטת פודינג בדרום העיר. בשל הרוחות החזקות התפשטה האש במהירות וכילתה את מרבית בתי העיר. הרוח נחלשה רק ביום רביעי בשבוע, והאש כובתה ביום חמישי. אולם בשל התחזקות הרוחות פרצה האש בשנית באזור טמפל. לבסוף, רק שימוש באבק שריפה ופיצוץ שארית בתי העיר סביב אזור השריפה אפשר השתלטות על האש. האנדרטה לשריפה הגדולה של לונדון נבנתה כהנצחה לאירוע (ראה מסלול הסיטי).
האש השמידה בין היתר את קתדרלת סנט פול, עשרות בתי גילדות ואת הבורסה המלכותית של העיר, אולם מספר המתים בשריפה היה נמוך, ומשערים שלא עלה על 16 אבדות בנפש.
השריפה הגדולה של לונדון – הסבר בפליימוביל
שיקומה של לונדון
מספר ימים לאחר השריפה הוצגו למלך תוכניות לשיקום העיר על ידי האדריכלים כריסטופר רן, ג’ון אוולין ורוברט הוק. רן הציע לבנות שדרות רחבות החוצות את העיר ממזרח למערב ומצפון לדרום, וליצור מספר כיכרות גדולות אשר סביבן יבנו אולמות הגילדות. אוולין הציע תוכנית שונה במעט והציע רחוב ראשי אחד ממזרח למערב. תוכניות אלה לא יצאו אל הפועל בשל שיקולים משפטיים של בעלות האזרחים על הקרקעות, ורחובות העיר נבנו בתוואי המקורי של הרחובות מימי הביניים, תוואי הרחובות הקיים עד ימינו (כך התפספס למעשה הסיכוי להפוך את מבוך הסמטאות והרחובות של העיר לונדון ליותר מאורגן ומסודר). רחובות העיר נותרו באותו תוואי, אולם העיר השתנתה – בתיה נבנו אבן ולבנים ולא מעץ (בהתאם לחוק הבנייה מחדש של לונדון 1666 שחוקק הפרלמנט הבריטי, במטרה למנוע שריפות בעתיד). מרבית האריסטוקרטים ובעלי הממון העדיפו שלא לשוב אל הסיטי ועברו להתגורר בווסט אנד בקרבת חצר המלוכה וארמון סנט ג’יימס, אשר נבנה בקרבת ארמון וייטהול שהפך לאחר השריפה למקום המגורים העיקרי של משפחת המלוכה.
לאורך הרחוב הכפרי דאז, רחוב פיקדילי, נבנו בתים רחבי ידיים של בעלי הממון, כגון בית ברלינגטון, ונוצרה הפרדה בין הסוחרים שהתגורר בסיטי לבין האצילים שהתגוררו בווסטמינסטר.
דמות האמן הבולטת ביותר בלונדון היא ללא ספק של כריסטופר רן. אף שתוכניתו של רן לבנות את רחובות העיר מחדש לא יצאה אל הפועל, נבחר רן להקים מחדש 57 כנסיות עבור העיר ובהן את קתדרלת סנט פול שהפכה מאז לסמל העיר (חוק הבנייה מחדש של לונדון 1670 שנחקק על ידי הפרלמנט הבריטי בתמיכת המלכה אן הסדיר את החלוקה מחדש של המחוזות הכנסייתיים ואת בניית מבני הציבור והקתדרלה בעקבות השריפה).
אם העשירים של לונדון עברו לווסט אנד בעקבות השריפה, פשוטי העם ועניי העיר עברו להתגורר מזרחית לסיטי – באזור האיסט אנד אשר הפך להיות מקום מגוריהם של המעמדות הנמוכים. מאז ועד היום אזור האיסט אנד והשכונות שהתפתחו ממנו כמו וייטצ’אפל, וופינג, סטפני וליימהאוס הם שם נרדף לעוני (ידוע לכל חובב סדרות בריטיות וקוראי סדרת הספרים על נערי הכדורגל של האיסט אנד).
העיר נכנסה שוב לשלבים של פיתוח כלכלי, מהגרים רבים הגיעו לעיר (המפורסמים הם ההוגנוטים שברחו מצרפת, אך גם יהודים שחזרו ללונדון לאור האישור שניתן להם עוד בימיו של קרומוול, ובאותה תקופה הקימו את בית הכנסת הפורטוגזי של לונדון). לונדון הופכת להיות מרכז פיננסי עולמי ומשיגה את אמסטרדם כמרכז מסחר בינלאומי. בנק אנגליה נוסד בסוף המאה והחברה הבריטית להודו המזרחית החלה להגביר את התפשטותה במזרח. בעקבות העלייה בסחר התפתחו תחומים משלימים בלונדון, כמו בנקאות, ביטוח וספנות.
לונדון הפכה להיות הייבואנית הגדולה בעולם של מוצרים מאמריקה ומאסיה. מוצרי הייבוא כללו משי, סוכר, תה וטבק אך החשוב והעיקרי הוא הקפה שמשגע את בריטניה ומביא לפתיחה של עשרות בתי קפה בעיר. בסוף המאה ה-17 משפחת המלוכה עברה לבית חדש. ויליאם השלישי מלך אנגליה לא אהב את לונדון. עשן העיר החמיר את מחלת האסטמה בה לקה, ועל כן לאחר השריפה הראשונה בארמון וייטהול (כן, שוב שריפה – בשנת 1691) רכש את בית נוטינגהאם והפך אותו לארמון קנזינגטון. קנזינגטון היה באותה עת כפר חסר חשיבות, אולם לאחר מעבר בית המלוכה אל הכפר הפך האזור לאזור מגורים פופולארי.
עוד דמויות חשובות שפועלות בלונדון באותה תקופה – אייזיק ניוטון המדען שגילה את כוח המשיכה (יש שאומרים שהוא אחרון האלכימאים ו/או ראשון הפיסיקאים), ההסטוריון סמואל פיליפס (בזכותו בין השאר ניתן להבין את קורות לונדון בשריפה).
