פריז במאה העשרים ובמאה העשרים ואחת
פריז במאה העשרים והמאה עשרים ואחת
ראשית המאה העשרים בפריז מתחילה בסימן של המשך ההתאוששות. פריז מקיימת תערוכה בינלאומית גדולה בשנת 1900 ובונה את גשר אלכסנדר השלישי, הגראן פלה והפיטי פלה, ואף נחנך הקו הראשון של המטרו בפריז ותחנת הרכבת שתשמש בעתיד כמוזיאון ד’אורסיי.
האופוריה מתנפצת מהר, כאשר בעשור השני של המאה נפתחת מלחמת העולם הראשונה, שמפגישה את צרפת ופרוסיה פעם נוספת לעוד מלחמה והקזת דם. תהליכים של בנייה אדרכילית בעיר נעצרים (לדוגמה הסקרה קר שהתחילה להיבנות במאה ה-19 תגיע לחניכה רשמית רק בסיום מלחמת העולם הראשונה).
בסיומה של מלחמת חפירות קשה – כנראה מהמלחמה הקשה ביותר שידעה אירופה – צרפת ובעלות בריתה מצליחות לנצח את פרוסיה ובנות בריתה ומכריחות את כל הצדדים הלוחמים לחתום על הסכם ורסאי (החתימה התקיימה באולם המראות של ארמון ורסאי). צרפת כולה ופריז נכנסות לתקופה של שקט ויציבות מתוחה של קצת יותר משני עשורים. בזמן זה פריז משמשת שוב כמרכז אמנותי ותרבותי ומושכת אישים כמו פיקאסו, המנגווי וסידני בשה.
המבנה החשוב ביותר שנבנה בתקופה זו הוא ארמון השאיו (ממול מגדל אייפל).
תקופת היציבות לא עורכת זמן רב. אירופה נמצאת במצב מתוח, תקציבי ענק מושקעים על מנת לשקם את ההרס הרב של מלחמת העולם הראשונה ומדינות כמו צרפת וגרמניה נמצאות בפוסט-טראומה המביאה אותן להשקיע את מיטב כספן ומשאביהן בהתחמשות ובהכנות לקראת סיבוב המלחמות הבא – בצרפת בונים את קו מזי’נו וסומכים על כך שהגרמנים יתקפו ממרכז צרפת בניסיון להגיע לפריז כמה שיותר מהר.
במלחמת העולם השנייה יוצאת גרמניה במהלך שהפתיע את צרפת והעולם כולו – היא מאגפת מצפון את קו ההגנה החזק של צרפת דרך ארצות המישור בלגיה והולנד, מבטלת אותו לחלוטין ונכנסת לליבה של צרפת ללא בעיה גדולה. כך, תוך זמן קצר, כובשת גרמניה בירות אירופאיות מרכזיות כמו בריסל, אמסטרדם ופריז, שנמצת מספר שנים תחת כובש זר.
כשהגרמנים שולטים בפריז הם מנסים להשפיע על העיר ולנכס לעצמם את עוצמתיה התרבותיות והאומנותיות. הם צועדים באקט של הפגנתיות תחת שער הניצחון כדי להמחיש את שליטתם בעיר ובוזזים חלק מאוצרותיה (את מרבית יצירות פריז הצליחו “להציל” על ידי החבאה ושליחה למקלטים כאלה ואחרים כפי שאפשר לקרוא בסיפור זה). הם גם מגרשים את יהודיה, תחילה את היהודים הזרים ולאחר מכן את היהודים המקומיים (מוכר כגירוש פריז של 1942 ומונצח באנדרטה לחללי הגירוש שבאיל דה לה סיטה).חשוב לומר שחשיבותה של פריז מבחינה תרבותית, אמונתית ותיירותית הביאה לכך שהנצאים נמנעו מהפעלת מלא העוצמה להרס של העיר – כפי שנהגו במקומות אחרים וכך מרבית האטרקציות של העיר שרדו.
צרפת ופריז נשארים תחת כיבוש גרמני עד שנת 1944, כאשר בעלות הברית פולשות לצרפת מבריטניה דרך החופים הצפוניים של אזור נורמנדי, ולאט לאט כובשות בחזרה את צרפת. באוגוסט 1944 משתחררת פריז, מאורע המונצח בתמונה מפורסמת של תהלוכה של צבאות בנות הברית, צועדים שוב בשאנז אליזה ותחת שער הניצחון (נמצאת במוזיאון של שער הניצחון).
מאז ועד היום שמות הרחובות ותחנות המטרו של אזור זה מוקדשים לגיבורי אותו שחרור (למי ששואל את עצמו מדוע אחת מתחנות המטרו המרכזיות של פריז קרויות על שם אמריקאי כמו רוזוולט).
תהלוכה לרגל שחרור פריז מהכיבוש הנאצי (תמונה: Jack Downey)
לאחר מלחמת העולם השנייה ועם התעצבות גוש האירו פריז חווה שוב עדנה מחודשת. היא הופכת למרכז תרבותי ואמנותי מהחשובים בעולם. באזורים כמו לה דפנס ניתן להרגיש את נוכחותה כאחד ממרכזי העסקים החשובים בעולם.
נפתחים בה מוזיאונים חשובים וחדשים כמו מרכז פומפידו (נפתח בין השנים 1971-1977), מוזיאונים ותיקים כמו הלובר למשל מתרחבים ומתעצמים ומבני תרבות כמו האופרה של הבסטיליה נבנים בה. מבחינה תחבורתית פריז עוברת שדרוג רציני, גם מבחינת הרכבות התחתיות, גם מבחינת הכבישים וגם מבחינת הרכבות הבין-עירוניות (ב-1994 נפתחת היורוסטאר המקשרת בין פריז ללונדון).
מרכז פומפידו – הצינורות מסביב לבניין המוזיאון
מזרקת סטרווינסקי מסימני הפריחה האמנותית של פריז במאה העשרים (צילום מקורי)
בתוך כל ההתחזקות והתאוששות של פריז והעובדה שהיא גדלה הן מבחינת שטח והן מבחינת תושבים (כולל חגורת הפרברים שנבנתה סביבה), התחזקו גם הפערים החברתיים המבוססים על דת, גזע ואפילו על אידיאולוגיה. אפשר לומר זאת על מחאת הסטודנטים של סוף שנות ה-60 ולהבדיל אלף אלפי הבדלות על החיכוכים הבין-דתיים של העשורים האחרונים, שהגיעו לשיא בפיגועים במרכול היהודי ובמשרדי ה”שרלי הבדו”, שניהם בינואר 2015.