הרחבה על מלחמת האזרחים בברצלונה
ההכנות בברצלונה לקרב בו כבשו הרפובליקאים והאנרכיסטים את העיר מידי צבאו של פראנקו היו אדירות. דמיינו את שדרות הראמבלס מלאות במשאיות עם רמקולים המדריכים את האנשים כיצד לפעול, ומליציות מקומיות שיצאו לפשוט על כל חנות או מבנה המחזיק בנשק תקני או מאולתר. זקני העיר יספרו כיצד רכבו הפרשים של הכוחות הרפובליקאים במורד הראמבלס עם אגרופים קמוצים אל-על ואז הייתה תחושה אדירה של שינוי וחופש, אך מיד אחרי שהתברר שאין עוד לוחמים וקצינים רבים שיתמכו בכוחות הממשלה העביר המנהיג הליברלי-רפובליקאי קומפאניס את מרבית השליטה בברצלונה לכוחות האנרכיסטיים והסוציאליסטיים, והם בנו יחד מועצת שלטון אחידה שנקראה המועצה “האנטי-פאשיסטית”. קומפאניס והרפובליקאים הבינו שהם חייבים את המליציות האנריכסטיות ואילו האנרכיסטים הבינו שהם חייבים את התמיכה הבינלאומית והכסף הרבוליקאי. מיותר לציין שחיבור זה לא היה נוח מבחינה אידיאולוגית לאף אחד מהצדדים, וחילוקי הדעות והאינטרסים של קבוצות הקואליציה היו בין הגורמים העיקריים להפסד לצבאו הלאומני של פראנקו.
התיאורים על ברצלונה של סתיו 1936 בזמן שליטת האנרכסטים הם מדהימים. זו העיר היחידה שהייתה בה תקופה של שלטון אנרכיסטי ולפי הדיווחים של רוב האנשים בהתחלה הוא הצליח לא רע. מלונות ובתי עשירים הפכו להיות בתי תמחוי, הפשע ירד משמעותית, ותיירים בזמן זה מספרים שהמלצרים החזירו להם תשר מכוון ש”טיפ משחית את הנותן והמקבל”.
אך שנה לאחר תחילת השליטה האנרכיסטית בברצלונה יחד עם המשכה של הלחימה, הסיפורים היו שונים: תורים ללחם, פערים חברתיים, כאשר מסעדות יוקרה היו פתוחות לעשירי העיר ולמקורבי השלטון בעוד שרוב העם אכל לחם בהקצבה. בתקופה זו נוצר גם מתח אדיר בין הקומוניסטים והאנרכיסטים (אלו שרובנו לא יודעים להבדיל ביניהם…). החלו מלחמות שליטה בתוך העיר באירועים שהיום נקראים “אירועי מאי”, אירועים שהסתיימו בהתחזקות הכוח הקומניסטי בעיר על חשבון הכוח האנרכיסטי והליברליים.
אורח החיים בספרד בכלל ובברצלונה בפרט בתקופת המלחמה היה נוראי. המצב הלך והחריף ככל שהמלחמה המשיכה. המצור על ברצלונה היה נוראי ומרבית התושבים היו צריכים לחיות מ-150 גרם אורז ליום. התרבו מעשי השחיתות וגניבת האוכל ומכירתו בשוק השחור (מיותר לציין שהפוליטיקאים, הפקידים הבכירים והאנרכיסטים היו עדיין שבעים ומלאים).
הסיפורים מספרים על הרצחנות של צבא פראנקו. הסיבה לכך היא שפראקו דאג לחסל דמוקרטים וקומוניסטים בכל אזור אליו הגיע (וגם נציגים של הכנסייה הפרוטסטנטית). יש לציין כי מעשי הרצח והזוועה במלחמה הארורה הזאת היו מנת חלקם של כל הנוגעים בדבר, למשל כוחות שיצאו מברצלונה לעבר סרגוסה הרגו עשרות בני כפרים שנראו שהיו יכולים להתנגד להם בעתיד.
הדבר אמור במיוחד בפלגים האנרכיסטים שהרגו נציגים רבים של הכנסייה הקתולית ברחבי חבל קטלוניה, חיסלו עשירים שניצלו לדעתם את המעמד הנמוך, והוציאו להורג (לרוב בלי משפט) תומכי פאשיסטים. ישנם תיאורים רבים על הגעתן של חוליות אלו לבתים של תומכי ימין בברצלונה, הוצאת הגברים מבתיהם, הנחת שלט על צווארם שעליו נכתב “פאשיסט” והריגתם בירייה ברחוב.
ככלל, סיפורי הזוועה בתקופה זו הם בלתי נגמרים. כמיות אדירות של אנשים צעקו בלהט לפני ההוצאה להורג “ויוה לרפבוליק” (הרפבליקאים), “ויוה ללבירט” (האנרכיסטים), “הצטלבו” (אם היו כמרים), או “ויוה אספניה” (הלאומנים), ובאותו להט מהפכני ומלחמתי מסרו את חייהם לבורא. בנוסף, בימים בהם האנרכיה שלטה בברצלונה התבצעו הרבה מקרי רצח ללא סיבה ע”י פושעים שרכבו על גל הרציחות, עד שהכוחות שהשתלטו על העיר אירגנו כוח משטרה מטעם הועד המרכזי.
בתחילת שנת 1937 התחילה ההפצצה על העיר ברצלונה, בתחילה על ידי מטוסים איטלקים, אח”כ על ידי ארטילריה ומטוסים גרמניים, בני הברית של פראנקו. בשלב זה הבינו המנהיגים המתונים של הרפובליקאים שברצלונה תיפול וזו רק שאלה של זמן. חלקם ניסו לפנות ללאומנים לחתימת הסכם שלום או אפילו כניעה, אך האחרונים רצו בהשמדת “המגפה האדומה” לחלוטין.
במאי 1937 השתלטו הקומניסטים על העיר כמעט לחלוטין. הם עצרו מנהיגים רפובליקאים כמו קומפאניס ושיחררו אותם תוך זמן קצר האשמה בבגידה (כיוון שניסו לבוא במשא ומתן עם הלאומנים), וכך שהם מפולגים כמעט לגמרי ומורעבים (מנת המזון לאדם בברצלונה עמדה בזמן זה על 100 גרם בלבד) היו צריכים להילחם כנגד צבאו של פראנקו.
ב-23 בדצמבר 1937 תקפו הלאומנים את ברצלונה, כאשר לכל צופה מן הצד היה ברור מה יקרה בסופו של הסיפור. מלבד יחסי הכוחות שהיו לטובת הלאומנים, תושבי ברצלונה כבר לא נלחמו ברצון או בהקרבה כמו בתחילת הלחימה. מרבית התושבים חיו בתחושה כי אין זה משנה מי ישלוט בעיר, הקומניזם או הפאשיזם, התוצאה תהיה זהה – רצח, רעב ודיכוי – ולכן כמעט ולא נאבקו בצבאו של פראנקו. אחרי שפרצו את קו ההגנה הראשון של חבל קטלוניה הגיעו כוחותיו של פראנקו לעיר ברצלונה במהירות, הדיכוי וההרג היו מהירים. תומכי פראנקו שחיו בעיר בסתר במשך שנתיים יצאו ממאורותיהם והחלו לנקום בפעילים הקומניסטים.
