פריז בתקופת המהפכה הצרפתית
פריז בתקופת המהפכה הצרפתית
בסוף המאה ה-18 הניכור והבידול בין המלוכה לבין האזרחים היה עצום. הניכור מתבטא בעיקר באתרי המלוכה המפוארים והמבודלים מהעם העני, בראש ובראשונה גני ורסאי והארמון בתוכם, וזאת בזמן שחלקים גדולים מהעם רעב ללחם (ההערכות מדברות על כך שבפריז בלבד היו כמיליון קבצנים!), וחלקו המעט יותר עשיר כורע תחת כובד המסים. האצולה והמלוכה מנסים לצנן את התסיסה על ידי כינון אסיפת המעמדות בפעם הראשונה מאז ימי לואי ה-13, אך זה מעט מדי ומאוחר מדי. הקיטוב והלחץ מביאים לפרוץ המהפכה הצרפתית.
המאורע שמסמל את הפיכתה של המהפכה לבלתי נשלטת הוא נפילת הבסטיליה, בית הכלא שבו היו כלואים מספר אסירים בודדים ששוחררו ושימש כסמל לעריצות השלטון המלוכני. בקרבות הרבים שלאחר מכן החלו נהרות הדם זורמים בפריז ובצרפת – בעיקר דמם של האצולה, הכמורה ואנשי הדת והבורגנות העשירה, שההמון כילה בהם את זעמו ולחצו.
מדינות אירופה המלוכניות חששו מהשינוי שחל בצרפת ומטקסטים כמו אלה של האסיפה המכוננת “הצהרת זכויות האדם והאזרח”, שמשמשת עד היום כמצפן לערכים האזרחיים הדמוקרטים-ליברליים (במהלך המפכה אפילו לואי ה-16 עצמו תמך במסמך זה, אם מפני שחשב שהוא נכון ואם בכדי לנסות למזער את מחאת העם). לכן, קואליציה של מדינות בהנהגת פרוסיה ואוסטרו-הונגריה תוקפות את פריז ואת צרפת, שנמצאת עכשיו במאבק פנימי קשה ובד בבד עם איום חיצוני גדול.
הצבא הצרפתי מצליח להדוף את הצבא הפרוסי. המהפכה מסתיימת עם ניצחון המהפכנים ב-1792 ובהדחתו וכליאותו של המלך לואי ה-16 וכינון משטר הרפבוליקה. באותה תקופת מעבר אצילים ובני מלוכה נעצרו, נכלאו ונשפטו כבוגדי האומה ורבים מהם סיימו בגליוטינה לקולל צהלות ההמון.
הדמות המייצגת תקופה זו יותר מכל היא מרי אנטואנט. המלכה שהתודעה ההיסטורית (המאוד לא מדויקת, לא מבוססת וכנראה שקרית) משייכת לה את האימרה שהכי מזוהה עם הבדלי המעמדות בפריז של לפני המהפכה, רגע לפני המהפכה, כשכל העם רעב ומתלונן על כך שאין אפשרות לקנות קמח ללחם, סיפרו שהיא עונה בניתוק ובעוקצנות – “אין לחם תוכלו בריוש” (עוגות – בתרגום החופשי המקובל ביותר בעברית).
במהלך המהפכה המלך לואי ה-16 ואשתו מנסים לברוח מארמון טוילירי בהם שהו בכפיית המהפכנים, ולקבל הגנה באחת מארמונות אירופה (מרי אנטואנט האומללה, לה הדביקו המהפכנים את כל אשמת המשבר שהייתה שרויה בו צרפת, הייתה בכלל אוסטרו-הונגרית וחשבה בצדק שתקבל את עזרת משפחתה והאימפריה האוסטרו-הונגרית).הם נתפסים ברגע האחרון, נכלאים (תחילה במצודת הטמפל), לואי ה-16 כאמור מוצא להורג ומרי אנטואנט נכלאת בקונסז’רי. היא עוברת אירועי אימה (כמו חיזיון בראשה הכרות של חברתה ואיום מתמיד על חייה וחיי ילדיה) ומשפט ציבורי שמנסה לטפול בה כל דבר אפשרי מהיותה בוגדת בצרפת, דרך ניהול חיי מין שטניים (כולל יחסי מין עם ילדיה) ועד להאשמה בלעדית במשבר הכלכלי של צרפת.
בסיום משפט ראווה מזורז זה שתוצאתו ידועה מראש מוצאת מרי אנטואנט להורג בגליוטינה לקול צהלת ההמון המשולהב.
מרי אנטואנט מוצאת להורג (ציור של צייר לא ידוע מ-1973 – מקור)
המהפכה הייתה אמורה להביא לשויון ולרווחה לבני המעמדות הנמוכים, אך הצליחה בכך באופן חלקי בלבד. אמנם נכתבת “הצהרת זכויות האדם והאזרח”, מסמך שמשפיע על החשיבה המדינית המערבית עד היום, אך מצד שני אווירת הרצח, הדם וחוסר השלווה אוחזים בפריז באותן שנים.
הוצאתם להורג של המלך והמלכה עוררו את פחדם של כל מלכי אירופה שמייצרים קואליציה נוספת וגדולה (כולל הולנד, פורטוגל, רוסיה, אנגליה, פרוסיה ואוסטרו-הונגריה) וזו תוקפת את צרפת. חלקים רבים בעם הצרפתי מאשימים את קיצוני המהפכנים, וצרפת ופריז נמצאות בכאוס מוחלט.
אתרים שלמים שהיו שייכים לכנסייה או לאצולה נבזזו במקרה הרע, ובמקרה הטוב שינו את מאפייניהם והפכו למוזיאונים או מונומנטים הפתוחים לקהל הרחב, שהיו אמורים לעודד את תפיסת האזרחות או הלאום הצרפתית השוויונית והחילונית שהתחדשה בעולם – למשל הלובר הופך להיות לראשונה פתוח לציבור הרחב.
אנשים רבים איבדו את ראשם בגליוטינות שעוצבו בכיכרות מרכזיים כמו כיכר קונקורד. כנסיות נבזזו ונהרסו או שהפכו למוזיאונים ולמבנים ציבוריים – כנסיית נוטרדאם שמרה על המבנה שלה אך הפכה להיות מקדש ההיגיון והתקיים בה פסטיבל ההגיון השנתי. באותה רוח שונו שמות של אתרים וכיכרות בעיר – למשל הכיכר המלכותית המארה שונתה לפאלאס דה-ווז’.
המצב החל לקבל יציבות בערך בשנת 1795. צרפת מצליחה לעמוד בפרץ ולהגן על עצמה מפלישות מבחוץ, מתקבלת חוקה בהסכמה המגנה על זכויות האדם והאזרח, המצב הכלכלי משתפר וצרפת ופריז מתחילות לטפס למעלה. צרפת ממשיכה במערכה עם פרוסיה אך היא מתחילה לעבור מקרב הגנה על הגבולות של צרפת להתקפה.