ההיסטוריה של ברצלונה

מידע כללי

ההיסטוריה של ברצלונה וחבל קטלוניה בכלל היא היסטוריה מרתקת, שהשפעתה ניכרת על מבנה העיר ועל אופיה עד היום. מקומה האסטרטגי של ברצלונה כגורם המחבר בין חצי האי האיברי לאירופה ועובדת היותה עיר נמל, הביאה לכך שברצלונה סבלה ממלחמות רבות והחלפות ידיים רבות מחד ולאורך פעמים רבות בהיסטוריה הייתה כיס התנגדות לרודנים שתפסו את ספרד מאידך.

לא כדאי לעבור ביקור בברצלונה ולהבין את סיפורה של העיר בלי להכיר לפחות באופן כללי את ההיסטוריה של העיר.




ראשיתה של העיר ברצלונה

ימי בראשית עד להגעת הרומאים: ראשיתה המתועדת של ברצלונה היא מהמאה השלישית לפנה”ס כאשר השתקעו במקום בני שבט לאייטאנה, אחד השבטים האיבריים. בני השבט התיישבו על מדרונות גבעת מונז’ואיק בקצה הדרום-מערבי של העיר. מאוחר יותר הגיעו הפיניקים ששלטו באזור, עד להגעתם של הרומאים שהפכו את העיר לחלק מהאימפריה הרומית בשנת 15 לפנה”ס כחלק מהכיבושים הרומיים של כל חצי האי האיברי. העיר הרומית נבנתה בתחילה בגבעת טאבר (Mons Taber), אך מהר מאוד התפתחה לכיוון האזור בו נמצא היום הרובע הגותי באזור ששמו היה ברסינו ועל שמו זכתה העיר ברצלונה לשמה. שרידים מתקופה זו של ברצלונה ניתן לראות היום במוזאון לתולדות העיר ב”פלאסה דל ריי” או בחומה של הרובע הגותי.

ברצלונה הופכת לעיר נוצרית

התיעוד הראשון להגעת הנצרות לעיר הינו בניית הבזיליקה הנוצרית הראשונה בשנת 343, היכן שהיום נמצאת הקתדרלה של העיר – קתדרלת יוליה הקדושה, שהיוותה חלק מהתפשטות הנצרות באימפריה הרומית כולה. ברצלונה נשארה בידיים רומיות עד לכיבושה בידי הוויזיגוטים (מהעמים הגרמנים) שכבשו את העיר במאה ה-5. כחלק מהתפשטות כללית של האסלאם באירופה, שהגיעה עד לגבול צרפת, כבשו המוסלמים את העיר לראשונה במאה השישית. המוסלמים החזיקו בה עד למאה ה-9, אז נכבשה על ידי הפראנקים בהנהגתו של לואי החסיד, שצר על העיר במשך שנתיים עד שהצליח לכבוש אותה מידיים מוסלמיות. לאחר כיבושה בידי הפראנקים, הפכה העיר לאזור חיץ בין הנצרות לאסלאם ולכן סבלה מפשיטות ובזיזות רבות מידיים מוסלמיות.

פריחת העיר הראשונה

האיחוד עם ממלכת אראגון: פריחתה הראשונה של ברצלונה הגיעה לאחר האיחוד עם ממלכת אראגון, בעקבות נישואי רוזן ברצלונה עם בתו של מלך אראגון, איחוד שהביא את ברצלונה למעמד של בירת הממלכה המאוחדת. בתקופה זו הפכה קטלוניה למעצמה בקנה מידה עולמי, כאשר היא משיגה שליטה באזורים כמו סיציליה ואתונה. בתקופה זו יוצאת משלחתו של קולמבוס שמגלה את יבשת אמריקה. קולומבוס חוזר לבשר על גילוי היבשת למלכה איזבל בברצלונה, אירוע המונצח באנדרטה לכבודו של קולומבוס על יד שדרות הראמבלס ובציור המפורסם בקתדרלה של העיר המנציח את הטבלת האינדיאנים שהביא עימו קולמבוס. מיותר לציין שחוץ מכבוד ברצלונה לא הרוויחה מגילוי אמריקה כלום – הזכויות למסחר עם היבשת החדשה נשארו קאסטיליאניות בלבד, מה שליבה את היריבות בין הקטלונים לקאסטיליאנים במדריד, יריבות שרק תתגבר ותימשך עד ימינו. תקופת השגשוג הראשונה של ברצלונה החזיקה מעמד עד לתהליך מיתון שהתחיל כאשר מעמדה של ברצלונה כעיר בירה עבר לנאפולי, והמשיך והתעצם כאשר מעמדו של הנמל הברצלונאי נפגע בגלל ירידת חשיבות המסחר בים התיכון אל מול זה שבאמריקה.

עמוד קולומבוס, נמצא בין שדרות הראמבלס לנמל של ברצלונה (צילום מקורי)




ברצלונה בימי הביניים

ברצלונה נשלטת לראשונה בידי מדריד: בימי הביניים נשלטה העיר ברצלונה על ידי השלטון הקסטיליאני במדריד (לרוב כנגד רצונה). בתקופה זו ניסו הקטלונים להשתחרר פעמיים מעול השלטון של קסטיליה. בפעם הראשונה הם חוברים לפורטוגלים, ניסיון שנכשל, ובפעם השנייה בתקופת מלחמת הירושה הספרדית מנסים הקטלונים לחבור לבריטים (שזונחים אותם ברגע האמת ובוגדים בהם לטובת אתנן קרקעי מהמלך פיליפ החמישי). הניסיון שנכשל הביא את השלטון המרכזי במדריד לפגוע פגיעה קשה באוטונומיה הקטלונית ולבנות את הטירה במונטז’ואיק ואת הטירה בפארק המצודה (הסיוטאדלה). הטירה, המשמשת כיום כמקום מושבו של הפלרמנט הקטלוני, נועדה להגן על העיר ובד בבד למנוע מרידות בקרב תושבי העיר כנגד השלטון המרכזי (או במילים אחרות, להראות לקטלונים “מי הבוס”). כחלק מהניסיון לעורר את הרגשות הלאומים של הקטלונים חוגגים הקטלונים בכל שנה ב-11 לספטמבר את היום הלאומי של קטלוניה (Diada Nacional de Catalunya) שמציין את הפעם האחרונה שברצלונה וקטלוניה היו חופשיים, עוד זיכרון לדבר זה ניתן לראות במשחקים הנערכים בקאמפ נאו בהם בכל דקה 17:14 שמציינת את שנת נפילת קטלוניה בידי הקסטליינים צועקים אוהדי ברצלונה את המילים – אינדנפנסיה (חירות /עצמאות) שמתארים את השאיפה לאוטונמיה וחירות של ברצלונה וקטלוניה (ראו עוד תחת כדורגל בברצלונה).

ברצלונה תחת שלטון צרפתי

במאה ה-18 חטפה ברצלונה מכה ניצחת כאשר נכבשה על ידי נפוליאון ועברה לשליטה צרפתית מלאה, עד לנפילתו של נפוליאון, אז חזרה ברצלונה לשליטת ידיים ספרדיות. בתקופה זו שילבו ידיים הקטלונים, הקאסטיליאינים וגם כל הלאומים האחרים של ספרד (אפילו הבאסקים) כאשר נלחמו נגד השלטן הצרפתי של נאפוליאון, מלחמה שנקראה מלחמת “גרילה” (בספרדית “מלחמה קטנה”). את צורת מלחמה זו ינסו להעתיק לוחמי חופש רבים ברחבי העולם, עד לימינו.

  • לחסוך את התור, הכסף והכאב ראש, כרטיסים להזמנה מראש למגוון אתרים ואטרקציות בברצלונה באתר Tiqets » למידע נוסף.
  • מחפשים להשכיר רכב בספרד? השוואת מחירים בין אלף אתרים - מחירים ושירות ללא תחרות באתר Rentalcars » למידע נוסף.
  • מחפשים כרטיסים לכדורגל או הופעות בברצלונה? טיקטאינגו היא ספקית הכרטיסים האמינה ביותר בתחום » למידע נוסף.

התחזקות ברצלונה במאה ה-19

הפריחה השנייה ועליית הרעיונות הלאומיים והאנרכיסטיים: בתחילת המאה ה-19 עלה מאוד קרנו של מעמד הביניים בספרד בעקבות המהפכה התעשייתית בעיקר בשני אזורי ההתנגדות העיקריים לשלטון הקסטיליאני – בברצלונה ובחבל הבאסקים. אנו רואים שני תהליכים משמעותיים בברצלונה בתקופה זו, אשר נותנים אותותיהם עד היום:

  1. הראשון, התעשרות העיר והפיכתה למרכז כלכלי חשוב, אם לא החשוב ביותר בספרד. כאשר המהפכה התעשייתית הגיעה לעיר, הגיעה גם פריחה מחודשת לברצלונה שגרמה להתרחבותה מחוץ לחומות (פרויקט ההרחבה – אישמפלה או ה-Eixample), אז קיימה העיר גם את היריד הבינלאומי שבגינו נבנו בעיר מבנים רבים כמו מרבית מבני המונטז’ואיקכיכר אספניה ושער הניצחון.
  2. השני היה השילוב של אריסטוקרטיה-כנסייה שמרכזה במדריד, אשר הגבילה את צמיחת מעמד הביניים ובמיוחד פגעה בתושבים החרוצים של הבאסקים והקטלונים. הברצלונאים הקימו אופוזציה חזקה למשטר הקסטיליאני, שרק הלכה והתעצמה לקראת סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, עם עליית הרעיונות הסוציאליסטיים. פיצוץ של ממש נוצר כאשר בברצלונה החלו להתעצם הרעיונות האנרכיסטיים של מיכאיל בקונין.

 אנדרטת כיכר אספניה, שנבנתה במאה ה-19 (צילום מקורי)

האנרכיזם שהתעצם בברצלונה היה תת-זרם כמעט דתי (יש שקראו לו “דת חילונית”). הוא הופץ בקרב הסוחרים והאיכרים על ידי אנשים שתוארו כאנשים מלאי רוח, שגמלו אנשים מניאוף ומעישון. האנרכיזם הקטלוני היה קדוש ופוריטאני בתפיסתו יותר מהדת הנוצרית במובנים רבים. אחת האג’נדות המרכזיות שלו הייתה ביטול הדת הקתולית מהעולם, מה שהביא למרד של טירוף והתפרעות הרסנית כנגד כנסיות ומנזרים ברחבי ברצלונה. המחאה האנרכיסטית נתקלה בתגובה קשה מצד השלטון המרכזי, שעינה אנשים למוות לאוזני כל העיר על גבעת המונטז’ואיק כדי לסמן את שליטתו. אך במקום להרגיע את התנועה האנרכיסטית, היד הקשה של השלטון הובילה לתחילת התקוממות של ממש ולפיגועי טרור כנגד נציגי ממשל.

ב-1909 חוותה ברצלונה את האירוע החקוק היטב בזיכרון הקולקטיבי שלה, ונקרא “השבוע הטרגי” או “semana tragica”. אירוע זה החל ממותם של חיילים ספרדים שנלחמו על שליטה במרוקו. הממשלה גייסה את חייל המילואים שהיה מושתת על בני העניים (כיוון שעשירי קסטיליה יכלו לקנות את החופש שלהם מהשירות). בתגובה החלו מהומות אזרחיות בכל ספרד, אך המהומות שפרצו בברצלונה היו אדירות וכללו בעיקר פגיעה במנזרים וכנסיות. כמענה למהומות ולהרס מבני הדת, הממשל המרכזי טבח בתושבי העיר ועצר את מנהיגי החופש המרכזיים (אנשים כמו פרנסיסקו פרר) והוציא אותם להורג.

את המהומות האנרכיסטיות קטעה מלחה”ע הראשונה, למרות שאז ספרד הייתה ניטרלית ולא בחרה צד. בתקופה זו פרחה ברצלונה ושיגשגה כלכלית עוד יותר עקב השימוש בנמלה ע”י שני הצדדים הלוחמים. לאחר המלחמה שלט בספרד הרודן פרימו דה ריברה. פרימו דה ריברה לא היה דיקטטור מהסוג של פראנקו, ובתחילת דרכו תמכו בו רוב הפלגים המקצועיים והליברליים (גם של ברצלונה), אך בהמשך שלטונו לא הצליח לפתור את סכסוך העבודה של הממשל המרכזי עם התעשיינים והסוחרים הקטלוניים, שטענו שהם עובדים לריק ומשכורתם נלקחת להם על מסים גבוהים מדי כדי לממן את ספרד כולה (טענה המושמעת גם היום). המאבק של הקטלונים בפרימו היה בעיקר רעיוני ולא צבאי, אך גם בתקופתו הייתה ברצלונה אזור התנגדות ראשי לשלטון המרכזי והתאים הקומוניסטיים והאנרכיסטיים שישלטו בעיר בימי מלחמת האזרחים המשיכו בהגדלת שליטתם בעיר.

הדיקטטורים שנלחמו בברצלונה (מקור Bundesarchiv):

פרימו דה ריברה

הגנרל פראנקו (שני מימין) והימלר (שלישי)

מלחמת האזרחים בברצלונה

בזמן מלחמת האזרחים הייתה ברצלונה מוקד לפעילות רפובליקאית ואנרכיסטית. בעיר ישבה הממשלה הרפובליקאית לאחר נפילתה של הבירה מדריד לידי צבאו של פראנקו. שוב כמו בימי דה ריברה שימשו ברצלונה וקטלוניה ככיס התגנדות ראשי, הפעם כלפי פראנקו. כשהבינו מנהיגי האופוזיציה שלא יוכלו להתמודד עם הכוחות הלאומניים שקיבלו עזרה מהמדינות הפאשיסטיות (איטליה וגרמניה) ניסו להציע הסכם שלום, אך פראנקו לא חיפש הכרעה אלא כניעה מוחלטת וביעור של כל כיסי ההתנגדות האפשריים והמשיך בלחימה עזה. נפילת ברצלונה ב-1939 היה מסמלי נפילת הקואליציה הקומוניסטית-רפובליקאית של ספרד וסימן ברור לתחילת עידן שלטונו של פראנקו (אחרי שהרג יותר מחצי מיליון אזרחים). עדויות למלחמת האזרחים אפשר לראות בכל מקום בעיר: מי שמעוניין יכול לראות את הבונקר ברובע האישמפלה או את המצבה להרוגי המלחמה בבית הקברות של ברצלונה במונז’ואיק. זמן זה היה גם התקופה היחידה בה פסקה פעילות הבניה האינסופית של בזיליקת סגרדה פמיליה.

(קרא הרחבה על מלחמת האזרחים בתחתית העמוד).

איסוף הנפגעים במלחמת האזרחים (התמונות מתוך אתר memmoria democratic)

לאחר מלחמת האזרחים חצי מיליון איש שברחו צפונה לכיוון צרפת ועזבו את בתיהם הפכו לפליטים. ספרים נשרפו, הכמורה שבה להשתלט על העיר וברצלונה שקעה אל תוך משטר העריצות של פראנקו, שכלל אנטי-השכלה, חינוך דתי פנאטי, שנאת הזר ולאומנות. בנוסף, שלטונו של פראנקו דיכא כל ביטוי תרבותי-לאומי בברצלונה (ובספרד כולה), ולכן הסיר את העמודים הקטלונים שבכיכר אספניה, אסר על שימוש בשפה הקטלונית והוציא להורג או כלא מנהיגים קטלונים (כמו לואיס קומפאניס שעל שמו נקרא האצטדיון האולימפי).

ברצלונה היום

הפריחה השלישית: לאחר מותו של פראנקו חזרה שוב הפריחה לברצלונה. בשנות ה-70′ של המאה ה-20 קיבלה העיר אוטונומיה והשפה הקטלונית קיבלה מעמד חוקי, מה שהביא לפריחת הלאומיות והתרבות הקטלונית. כנראה שאנו נמצאים היום בשיאה של תקופת פריחה זו. כיום ברצלונה נמצאת בתקופה מצוינת, והיא אחת הערים העשירות באירופה, כלכלית ותרבותית (לקריאה נוספת מידע כללי על העיר).

הרחבה על מלחמת האזרחים בברצלונה

ההכנות בברצלונה לקרב בו כבשו הרפובליקאים והאנרכיסטים את העיר מידי צבאו של פראנקו היו אדירות. דמיינו את שדרות הראמבלס מלאות במשאיות עם רמקולים המדריכים את האנשים כיצד לפעול, ומליציות מקומיות שיצאו לפשוט על כל חנות או מבנה המחזיק בנשק תקני או מאולתר. זקני העיר יספרו כיצד רכבו הפרשים של הכוחות הרפובליקאים במורד הראמבלס עם אגרופים קמוצים אל-על ואז הייתה תחושה אדירה של שינוי וחופש, אך מיד אחרי שהתברר שאין עוד לוחמים וקצינים רבים שיתמכו בכוחות הממשלה העביר המנהיג הליברלי-רפובליקאי קומפאניס את מרבית השליטה בברצלונה לכוחות האנרכיסטיים והסוציאליסטיים, והם בנו יחד מועצת שלטון אחידה שנקראה המועצה “האנטי-פאשיסטית”. קומפאניס והרפובליקאים הבינו שהם חייבים את המליציות האנריכסטיות ואילו האנרכיסטים הבינו שהם חייבים את התמיכה הבינלאומית והכסף הרבוליקאי. מיותר לציין שחיבור זה לא היה נוח מבחינה אידיאולוגית לאף אחד מהצדדים, וחילוקי הדעות והאינטרסים של קבוצות הקואליציה היו בין הגורמים העיקריים להפסד לצבאו הלאומני של פראנקו.
התיאורים על ברצלונה של סתיו 1936 בזמן שליטת האנרכסטים הם מדהימים. זו העיר היחידה שהייתה בה תקופה של שלטון אנרכיסטי ולפי הדיווחים של רוב האנשים בהתחלה הוא הצליח לא רע. מלונות ובתי עשירים הפכו להיות בתי תמחוי, הפשע ירד משמעותית, ותיירים בזמן זה מספרים שהמלצרים החזירו להם תשר מכוון ש”טיפ משחית את הנותן והמקבל”.

אך שנה לאחר תחילת השליטה האנרכיסטית בברצלונה יחד עם המשכה של הלחימה, הסיפורים היו שונים: תורים ללחם, פערים חברתיים, כאשר מסעדות יוקרה היו פתוחות לעשירי העיר ולמקורבי השלטון בעוד שרוב העם אכל לחם בהקצבה. בתקופה זו נוצר גם מתח אדיר בין הקומוניסטים והאנרכיסטים (אלו שרובנו לא יודעים להבדיל ביניהם…). החלו מלחמות שליטה בתוך העיר באירועים שהיום נקראים “אירועי מאי”, אירועים שהסתיימו בהתחזקות הכוח הקומניסטי בעיר על חשבון הכוח האנרכיסטי והליברליים.
אורח החיים בספרד בכלל ובברצלונה בפרט בתקופת המלחמה היה נוראי. המצב הלך והחריף ככל שהמלחמה המשיכה. המצור על ברצלונה היה נוראי ומרבית התושבים היו צריכים לחיות מ-150 גרם אורז ליום. התרבו מעשי השחיתות וגניבת האוכל ומכירתו בשוק השחור (מיותר לציין שהפוליטיקאים, הפקידים הבכירים והאנרכיסטים היו עדיין שבעים ומלאים).
הסיפורים מספרים על הרצחנות של צבא פראנקו. הסיבה לכך היא שפראקו דאג לחסל דמוקרטים וקומוניסטים בכל אזור אליו הגיע (וגם נציגים של הכנסייה הפרוטסטנטית). יש לציין כי מעשי הרצח והזוועה במלחמה הארורה הזאת היו מנת חלקם של כל הנוגעים בדבר, למשל כוחות שיצאו מברצלונה לעבר סרגוסה הרגו עשרות בני כפרים שנראו שהיו יכולים להתנגד להם בעתיד.

הדבר אמור במיוחד בפלגים האנרכיסטים שהרגו נציגים רבים של הכנסייה הקתולית ברחבי חבל קטלוניה, חיסלו עשירים שניצלו לדעתם את המעמד הנמוך, והוציאו להורג (לרוב בלי משפט) תומכי פאשיסטים. ישנם תיאורים רבים על הגעתן של חוליות אלו לבתים של תומכי ימין בברצלונה, הוצאת הגברים מבתיהם, הנחת שלט על צווארם שעליו נכתב “פאשיסט” והריגתם בירייה ברחוב.
ככלל, סיפורי הזוועה בתקופה זו הם בלתי נגמרים. כמיות אדירות של אנשים צעקו בלהט לפני ההוצאה להורג “ויוה לרפבוליק” (הרפבליקאים), “ויוה ללבירט” (האנרכיסטים), “הצטלבו” (אם היו כמרים), או “ויוה אספניה” (הלאומנים), ובאותו להט מהפכני ומלחמתי מסרו את חייהם לבורא. בנוסף, בימים בהם האנרכיה שלטה בברצלונה התבצעו הרבה מקרי רצח ללא סיבה ע”י פושעים שרכבו על גל הרציחות, עד שהכוחות שהשתלטו על העיר אירגנו כוח משטרה מטעם הועד המרכזי.
בתחילת שנת 1937 התחילה ההפצצה על העיר ברצלונה, בתחילה על ידי מטוסים איטלקים, אח”כ על ידי ארטילריה ומטוסים גרמניים, בני הברית של פראנקו. בשלב זה הבינו המנהיגים המתונים של הרפובליקאים שברצלונה תיפול וזו רק שאלה של זמן. חלקם ניסו לפנות ללאומנים לחתימת הסכם שלום או אפילו כניעה, אך האחרונים רצו בהשמדת “המגפה האדומה” לחלוטין.

במאי 1937 השתלטו הקומניסטים על העיר כמעט לחלוטין. הם עצרו מנהיגים רפובליקאים כמו קומפאניס ושיחררו אותם תוך זמן קצר האשמה בבגידה (כיוון שניסו לבוא במשא ומתן עם הלאומנים), וכך שהם מפולגים כמעט לגמרי ומורעבים (מנת המזון לאדם בברצלונה עמדה בזמן זה על 100 גרם בלבד) היו צריכים להילחם כנגד צבאו של פראנקו.
ב-23 בדצמבר 1937 תקפו הלאומנים את ברצלונה, כאשר לכל צופה מן הצד היה ברור מה יקרה בסופו של הסיפור. מלבד יחסי הכוחות שהיו לטובת הלאומנים, תושבי ברצלונה כבר לא נלחמו ברצון או בהקרבה כמו בתחילת הלחימה. מרבית התושבים חיו בתחושה כי אין זה משנה מי ישלוט בעיר, הקומניזם או הפאשיזם, התוצאה תהיה זהה – רצח, רעב ודיכוי – ולכן כמעט ולא נאבקו בצבאו של פראנקו. אחרי שפרצו את קו ההגנה הראשון של חבל קטלוניה הגיעו כוחותיו של פראנקו לעיר ברצלונה במהירות, הדיכוי וההרג היו מהירים. תומכי פראנקו שחיו בעיר בסתר במשך שנתיים יצאו ממאורותיהם והחלו לנקום בפעילים הקומניסטים.