קשיי היהודים בפראג
מנגד (עבור מי שרוצה לרדת ולבנות את ביתו בפראג), חשוב לציין שלא כדאי לצייר בראש תמונה אוטופית לחלוטין של חיי היהודים בפראג. צריך לזכור כי גם בצ’כיה ידעו היהודים התעמרויות, הצקות וגירושים. ניתן לראות זאת לדוגמה בסיפורו של פסל ישו על גשר קארל (הסיפור המלא מפורט בעמוד על הגשר), בעובדה שעד לימי פרנץ יוסף היהודים היו מחוייבים לגור ברובע היהודי או בגטו ובניסיון הגירוש של יהודי פראג על ידי המלכה מריה תרזה (גירוש שלא צלח והפך רק לקנס כבד, עקב התערבות המעצמות).
פסלו של ישו הצלוב על גשר קארל – מסימני ההשפלה של היהודים בעיר (צילום מקורי)
גם תקופת מרד ההוסיסטים לא הטיבה עם היהודים. ההוסיסטים לא אהבו את היהודים כיוון שראו בהם גרמנים או מקורבי השלטון הגרמני. למרות שהיו רפורמטורים ונאבקו על חופש הדת שלהם ועל חופש ההגדרה העצמית שלהם, לא היה להם ברור שיש להיאבק על חופש דת של בעלי דתות אחרות, שאינן לגיטימיות בעיניהם. בנוסף, הכנסייה הקתולית המשיכה להתנכל ליהודים ולנסות לשמר את מעמדם הנחות כדי להביא לחיזוק הנצרות.
בית הקברות היהודי – אחד מהעתיקים ביותר באירופה (צילומים: Postdlf)
סיפור אחר שממחיש את הבעיות של יהודי פראג הוא סיפורו של הנער שמעון אבלס שקבור בכנסיית טין. שמעון היה נער יהודי שהכנסייה הקתולית טענה שרצה להמיר את דתו לנצרות ואביו לאזרוס אסר עליו. כאשר הנער לא הקשיב לו האב רצח אותו. האב עבר חקירה קשה ועינויים והתאבד על ידי תלייה בעזרת תפילין. לא ברור אם ההאשמה אמיתית או לא, אך הכנסייה ניצלה מקרה זה להסטה כנגד כלל היהודים בפראג.
תקופה קשה נוספת בה נוצר קונפליקט בין יהודי העיר למקומיים הייתה בסוף המאה ה-19. היהודים, שדיברו גרמנית, הפכו להיות אחת ההצדקות הראשיות של הגרמנים לשליטתם בעיר, מה שהוביל לקונפליקט רב עם האוכלוסיה המקומית ששאפה לעצמאות והתנערות מהשליטה הגרמנית. סיפורו של קפקא (שהיה יהודי-גרמני), בעיות הזהות שלו והעובדה שלא התקבל על ידי ההמון כצ’כי עד למאה העשרים הם משל לסיפורם של היהודים כולם באותן שנים.
סממנים יהודיים בפראג (צילומים מקוריים)