פריז במאה התשע עשרה

פריז במאה התשע עשרה

פריז באמצע המאה ה-19 משתחררת שוב מעול משפחת המלכות, והשלטון עובר חזרה למשפחתו של נפוליאון (ליתר דיוק לידי אחיינו, המכנה עצמו “נפוליאון השלישי”). בתקופה זו חווה פריז עדנה מחודשת ועוברת שינוי ומתיחת פנים בניצוחו של הברון אוסמן, שממונה על ידי נפוליאון השלישי להעביר את פריז למאה העשרים. אוסמן ממונה כדי להעביר את פריז למודרנה, לאפשר לה להתמודד עם השינויים שהגיעו בעקבות המהפכה התעשייתית ולאפשר לה להתמודד עם תהליך הגידול העצום שהיא עוברת, בעיקר בעקבות אנשי הכפר שמנסים להגיע לעיר כדי למצוא עבודה.
אוסמן משמיד את הסמטאות הקטנות ובונה במקומן שדרות רחבות ובניינים חדשים. אחד האזורים המושפעים ביותר מבנייה זו של אוסמן הוא אזור האופרה – בתקופה זו נבנה בעיר בניין האופרה הלאומי שנבנה על ידי גרניה וקרוי על שמו, וכל האזור שמסביבו עבר פיתוח (ראה גם אזור האופרה ובתי הכולבו).

בניין האופרה גרניה

בניין האופרה גרניה, מסמלי הבנייה החדשה של פריז מהמאה ה-19

אוסמן משמיד את הסמטאות הקטנות ובונה במקומן שדרות רחבות ובניינים חדשים. אחד האזורים המושפעים ביותר מבנייה זו של אוסמן הוא אזור האופרה – בתקופה זו נבנה בעיר בניין האופרה הלאומי שנבנה על ידי גרניה וקרוי על שמו, וכל האזור שמסביבו עבר פיתוח (ראה גם אזור האופרה ובתי הכולבו). אזור נוסף ששונו פניו הוא אזור כיכר אטואל של שער הניצחון (המוכר יותר ככיכר שארל דה גול, ונקרא כך רק מ-1970). הכיכר מורחב ומקבל את הצורה אותה רואים היום, מה שמשפיע מיידית על כל אזור השאנז אליזה.




במהלך השנים הללו חווה פריז לא רק פרץ אדריכלי אלא גם עדנה תרבותית ואינטלקטואלית, כאשר פועלים בה אישים כמו מאנה וויקטור הוגו, והיא משמשת כעיר שוקקת ליצירה, מחשבה ואמנות.

בתחילת שנות ה-70 של המאה ה-19 סובלת פריז לא בפעם הראשונה ולא בפעם האחרונה מהמלחמה הבלתי נגמרת בין צרפת לגלגוליה של גרמניה של ימינו. במהלך המלחמה הזו נמצאת פריז תחת מצור והפרוסים אפילו מצליחים לכבוש את פריז ולהטיל על צרפת מסים קשים.

העם הצרפתי נאבק בפרוסים, וחוסר היציבות השלטונית יוצר מאבק פנימי ומהפכני בתוך צרפת. החלק המשמעותי ביותר בהקשר זה הוא העובדה שהעיר פריז סבלה פרץ מהפכני-אנרכיסטי, כאשר פעלו ושלטו בעיר הקומונות הפריזאיות (מונח המתאר את הממשלה הסוציאליסטית ששלטה בפריז בתקופה זו). שלטון הקומונות היה קצר מאוד אך גם משמעותי מאוד, בהקשר התרבותי שהרטיט לבבות של סוציאליסטים, אנארכיסטים וקומוניסטים עד ימינו. בהקשר של פריז ניתן לומר שמצד אחד הקומונות דאגו להמון ולנחלת ערכי השיויון, אך מצד שני פגעו בהרבה סמלי תרבות, בעיקר כאלה המזוהים עם המלוכה הבורגנות והכנסייה, כמו ארמון טוילירי (ראה גני טוילרי), כנסיות שונות ויותר חשוב מכך – הביאו להרג ולשלטון טרור שחתום על הרג של אזרחים רבים וחפים מפשע לא מעטים, מה שמכניס את צרפת ואת פריז למלחמת אזרחים קשה.

במאי 1971 באירוע המכונה “שבוע הדמים”, תוקף צבא ורסאי את פריז ומעוזי הקומונות (הבריקדות). צבא ורסאי משתלט על פריז, הורג עשרות אלפי אזרחים ותומכים של הקומנות ומוציא להורג חלק מראשי הקומונות וחלק אחר שולח למושבות עונשין. השקט והרוגע חוזרים לצרפת לכמה עשורים עד תחילת המאה העשרים.

במהלך המלחמה עם פרוסיה שניים מתושבי העיר מחליטים לבנות את הסקרה קר – כנסייה שתוקדש ללב הקדוש של ישו, במידה שצרפת תינצל מהמצור הקשה. לאחר המלחמה, כאשר פריז משתחררת מעול הפרוסים, החלו בבניית הכנסייה. הבנייה גלשה עד למאה העשרים והכנסייה, שתהפוך להיות אחד מהאייקונים של העיר עד היום, תחכה לחניכה רשמי עד לאחר מלחמת העולם הראשונה.

בזיליקת סקרה קר

הסקרה קר – נבנתה בעקבות סיום המלחמה עם פרוסיה

מבחינת היהודים והציונים במאה זו, מתרחש בפריז עוד אירוע משמעותי. אלפרד דרייפוס, קצין בצבא הצרפתי, מואשם בבגידה ובריגול לטובת גרמניה על לא עוול בכפו. הוא מושפל במשפט ציבורי ודרגתו נלקחת ממנו. במתחם האינווליד ובכל רחבי פריז מתרחשות הפגנות כנגד היהודים.
דרייפוס יזוכה בהמשך, אך ההפגנות ושנאת ההמונים ליהודים יגרמו לכתב עיתונות צעיר מאוסטריה בשם בנימין זאב הרצל שנמצא בעיר ומסקר את משפטו של דרייפוס באותה עת, להבין שהבעיה היהודית לא תיפטר בעזרת אמנסיפציה ושיויון זכויות מארצות אירופה. כך הוא מתחיל לקדם את רעיון התנועה הציונית.

המולאן רוז’ – דוגמה לפריחה התרבותית של סוף המאה ה-19

פסל דרייפוס (צילום מקורי)

בשנים שבין מלחמת צרפת-פרוסיה למלחמת העולם הראשונה חווה צרפת ופריז את ה”באל אפוק” (התקופה היפה). היא הופכת לעיר עשירה, מודרנית ונוצצת, שמושכת אליה אושיות תרבות ואמנות כמו רנואר, פיקאסו ומאטיס, שיהפכו אותה לעיר המזוהה עם אמנות עד ימינו. באותה תקופה מתגבש בעיר סגנון הארט-נובו. סגנון אמנותי ועיצובי שישפיע על כל העולם.

באותן שנים מתפתחת בעיר גם אמנות התיאטרון, הן הגבוה והן ההמוני והקליל. המולאן רוז’ נפתח יחד עם עוד מועדוני קברט שיבואו אחריו ויהפכו את האזור שמתחת המונמרטר לאזור החלונות האדומים שהשתמר עד היום.
באותן שנים הופכת פריז למרכז צרכני שמאפיין אותה גם היום (למשל הגאלרי לאפייט מתחיל להיבנות באותה תקופה, כאשר הוא ייפתח באופן רשמי רק בראשית המאה העשרים). מבנים נוספים שמציגים תקופה זו הם הגראן פלה והפיטי פלה (ראה אזור שדרות השאנז אליזה).

קריאה מומלצת נוספת:

מפה