בטכניקת הזיגוג האמן משתמש באבקת אמייל, אותה הוא הופך למשחה המשובצת בתאים, ולבסוף על מנת שתתקבל הצורה המוגמרת, האמן שורף את משחת האמייל בכבשן לוהט.
אמנות הקלוזונה התפתחה ותפסה תאוצה בתקופת האימפריה הביזנטית. בתקופה זו האמנים החלו לעשות שימוש בחוטי כסף וזהב דקים יותר, ובכך התקבלו עיטורים ציוריים יותר מבעבר. כמו כן, בתקופת זו היה נהוג להשתמש בטכניקת הקלוזונה ליצירת תכשיטים ועיטורים שונים בעלי גוון דתי.
Wonderlane, רישיון) (צילום: Wonderlane)” width=”500″ height=”375″ />תמונה של פסל שנעשה בטכניקת הקלוזונה (צולם ע”י – Wonderlane, רישיון) (צילום: Wonderlane, רישיון)
במאה ה-14 טכניקת הקלוזונה התפשטה בעולם והגיעה לסין, והסינים החלו להשתמש בה בעיקר לעיטור כלים גדולים כמו קערות ואגרטלים.
טכניקה זו התפתחה בסין, בין השאר, בזכות פליטים מוכשרים מהאימפריה הביזנטית שברחו מכיבוש קונסטנטינופול בשנת 1453 והגיעו לסין.
בתחילה, כשהגיעה הטכניקה לסין, אניני הטעם הסינים התייחסו אליה בחשדנות,בגלל היותה טכניקה זרה ובגלל שחשבו שסגנון זה הוא נשי למדי.
אך למרות זאת, בתחילת המאה ה-18, הקיסר קאנגשי הקים בית מלאכה לאמנות הקלוזונה, וטכניקה זו הפכה ליותר פופולארית.
הפריטים המפורטים והיוקרתיים ביותר שנעשו בטכניקת הקלוזונה, הם מתחילתה של תקופת שושלת מינג, ובמרבית החפצים המקושטים בסגנון זה הצבע השולט הוא כחול.
כיום, טכניקת הקלוזונה נפוצה מאוד בסין, וניתן להבחין בה במוזיאונים ובמקומות תיירותיים רבים.