מחוז יונאן וגואנגשי, וגם טיפה וויאטנם – נעם שרטר

• יש לקבל בהבנה את העובדה ש99% מהאנשים (מלבד האנשים במלון/הוסטל) לא יבינו אנגלית. אלו שמבינים יותר טוב אנגלית הינם הסטודנטים הצעירים שהתחילו ללמוד זאת במוסדות החינוך, והם ישמחו לעזור, אך המבוגרים כמעט ולא. ואין מה להיות מתוסכלים בנושא, אלא להיות מוכנים אליו. אין מה להתעקש להסביר את עצמינו בעל פה באנגלית ולהתאכזב שוב ושוב שלא מבינים אותך. המקום בו אתה ישן צריך להספיק כדי לתת את השירותים הנדרשים העוזרים בנושא:
• יש להצטייד בשם המקום אליו אתה רוצה להגיע, כתוב בסינית, מההוסטל/המלון, ואת הדרכים להגיע אליו (שמות של קווי אוטובוס, רכבות, שמות של תחנות מרכזיות) גם כתובים בסינית. כל דבר שאתה יכול להיתקל במצב שתרצה לשאול את עוברי האורח ברחוב איפה הוא ומה הוא. יש להתעקש על כך, כי לעיתים עובדי מקומות הלינה יכתבו לך בשמחה, ולעיתים הם ישכחו איך זה להיות תייר והם יגידו ש”זו ממש לא בעיה, אתה תמצא זאת בקלות”, והם שוכחים שאין לנו שפה לתקשר איתה. בנוסף, אם מגיעים לעיר חדשה ועושים בוקינג להוסטל או מלון באחד האתרים באינטרנט, כמעט כולם מציגים את הכתובת בסינית להראות למקומיים או נהג מונית, צלמו תמונה של המסך עם הכתובת בסינית (הערת מערכת ראה עוד בנושא תחת מלונות בסין)!
• להוריד אפליקציית תרגום אנגלית-סינית מאוד עוזר, כך ניתן לתקשר עם זרים באופן ספונטני ברחוב ולהיעזר בה במילים בסיסיות. אני השתמשתי באפליקציית “Pleco” שהייתה מועילה מאד. (יש אופציה לחפש לפי תרגום ויש אופציה לחפש לפי צליל המילה הסינית (אם מישהו מדבר אלייך) והיא מכווינה אותך למילים אפשריות). האפליקציה טובה כי היא פועלת ללא אינטרנט. ישנן אפליקציות נוספות חינמיות / בתשלום אחרות, ויש אחת שפועלת רק על אינטרנט, אך היא מועילה מאוד: המשתמש מדבר אליה באנגלית, והיא מדברת חזרה את המשפט הנאמר בסינית. נקראת “Speak&translate“.
• אני בסופו של דבר כלל לא דיברתי. כשהייתי צריכה לתקשר עם המקומיים, ניגשתי אליהם עם מילים כתובות או שפת סימנים, או ציור. לאחר שאתה לומד את המילים הבסיסיות, אתה יכול להתחיל מעט לתקשר.
  • שלום: Ni-Hao,
  • תודה: She-She,
  • כמה זה עולה? Duo so chien)
• יש להבין שאמנם הנימוסים שונים, והפנים הסיניות יכולות להיות מאוד אדישות לעומת פנים מערביות/ ישראליות, אך אם מגיעים לכל מקום בחיוך ועם רגישות לסובב אותך, מקבלים חיוך מקומי בחזרה.
• הרבה מהמקומיים רוצים לעזור לך, ולא נעים להם להגיד כי אינם יודעים, ואז הם עונים לך תשובה שהיא לאו דווקא נכונה, כדי לא להיות מובכים. לכן עדיף לוודא עם כמה מהם, למצוא קהל סטודנטים צעיר שיותר מבין אנגלית מהמבוגרים, או לגשת לגורמים רשמיים: שוטרים, מסעדות מקומיות גדולות, וכוליי.
• כרטיס סטודנט, של כל דבר שכתוב באנגלית עליו Student card – יכול לחסוך מחצית מהמחיר בהרבה פארקים, שמורות טבע ומוזיאונים בסין. בעקרון, הכרטיס אמור להיות מוצג עם רשיון או ת”ז אחרת, כי הוא תקף רק תחת גיל 24 – אך למרות היותי בת 28 (גם אנחנו לומדים 7 שנים וגם נשלם יותר?), במחצית מהמקרים שבהם ניסיתי להשתמש בכרטיס הוא עבד! וחסך לי הרבה כסף (השתמשתי בכרטיס כחול רגיל של אוניברסיטת בן גוריון). אפשר לנסות בכניסה לכל דבר. הסינים אוהבים לגבות כסף בכניסה לכל מקום.
• בנוסף, הרבה מקומות דורשים תעודת זהות כלשהי – רשיון או דרכון. דרכון מסובך לעיתים להוציא או להשאיר ולכן זה נוח אם ישנו רשיון בשלוף.
• אוטובוסים תוך עירוניים – בעלי קופות אליהן אתה משלשל כסף מדויק, לא יחזירו לך עודף, ברוב הערים התשלום הוא 1 יואן, מלבד חלק מהערים הגדולות הדורשות 2. יש להצטייד בהתאם (אני נאלצתי לשים 5 כי לא היה לי פחות ולא באתי מוכנה).
• עונת המונסונים – בקיץ, כאשר יש לנו חופש גדול או חופשות סמסטר, בהרבה מחוזות מסין זו עונת המונסונים, ה”עונה הרטובה”. אין סיבה לתת לזאת לעצור אף טיול, (לעומת הפחדות ואזהרות אשר קראתי לפני באינטרנט), אך צריך להיות מוכנים כדי לא לסבול: מעיל גשם איכותי, כיסוי תיק איכותי לגשם, לתיק הקטן בעיקר כי איתו מסתובבים כל הזמן, מטריה (נמנעתי מלקנות כי חשבתי שמעיל הגשם מספיק וכשקניתי אותה חיי השתפרו פלאים), מוכנות נפשית לעובדה שכל רגע יכול לרדת גשם, והוא יעבור. בנוסף, ישנם ימים עם ריאות נפלאה, וישנם ימים יותר ערפיליים. זה המצב ועם זה ננצח. כן חשוב לברר על מז”א בקפדנות ייתרה לפני טרקים מסויימים, אך שוב, גם אם יירד גשם לרוב הוא לא יפריע מאוד. השמיים יכולים להשתנות כל כך מהר, שלא הייתי מחכה כדי לעלות להר מסויים, ליום אחר, כי אולי הוא יהיה טוב יותר. הכל במונחים של שעות – בבוקר ערפילי, בצהריים יכול להיפתח, ובערב יכול לרדת גשם שוב. הכל מאוד דינמי ולכן עדיף לעשות תוכניות ולזרום עם התוצאות, לדעתי.
• אינטרנט: סין חסומה לכל הדברים שמקשרים אותה הייטב למערב: גוגל, פייסבוק ויוטיוב. לכן, צריך לקחת זאת בחשבון. זאת אומרת שגם ה-Gmail אינו עובד. ישנן כמה אופציות:
  • להשלים עם המצב: אני פתחתי חשבון מייל של Yahoo כדי לכתוב אותו בהזמנות הוסטלים וכוליי, מנוע החיפוש של BING הוא התחליף הסביר ביותר לגוגל.
  • אם אתם פועלים על תוכנית גלישה בחו”ל עם כרטיס סים ישראלי – הדברים עובדים (כי הכרטיס ישראלי ולא סיני).
  • ניתן להתקין VPN במכשיר הטלפון, דרך אפליקציות שונות. ה-VPN בדר”כ בתשלום, והוא משנה את כתובת הIP של הטלפון וכך לא מזוהה כמתחבר מסין. לא תמיד עובד באופן מושלם.
• תה ונודלס: הסינים מספקים מים חמים ממש ברוב המקומות הציבוריים שלהם. תחנות אוטובוס מרכזיות, שדות תעופה, כל הוסטל. לכן מאוד מומלץ להתחבר לחוויה: לקנות תרמוס קטן מקומי בסופר, עם מסננת לחליטת תה, לקנות שקית תה ירוק שמחזיקה כל המסע (ונשארת לבאר שבע עודף), ולטייל איתם. כך תמיד אפשר לשתות משהו חם נחמד. בנוסף, אפשר לקנות בסופרים קעריות נודלס ולבנות על כך לארוחת “מנה חמה”.

מסלול הטיול שלי במבט הציפור

היו לי חודש ושבוע, רציתי לחוות בהם את המקומות ולא למהר מאוד. רוב מי שפגשתי עבר בחודש את כל עריה המרכזיות של סין, שהה יומיים-שלושה במקום והמשיך הלאה, ולא עשה כמוני. אני יכולה להמליץ מאוד על המסלול שלי לאנשים שאוהבי תרבות, טבע, חיבור עם המקומיים, שקט וחופש אמיתי, ושלא רוצים למהר.

טיסת תל אביב-הונג-קונג ← טיסת הונג-קונג-קונמינג, בירת מחוז יונאן ← דאלי וסביבתה← ליג’יאנג וסביבתה← טרק ערוץ הנמר המדלג ← שנגרילה וסביבתה ← חזרה לליג’יאנג ← טיסת ליג’יאנג קונמינג ← טיסת קונמינג גווילין, מחוז גוואנשי ← דצאי וטרסות האורז מצפון לגווילין ← העיר יגאנגשו וסביבתה מדרום לגווילין ← נאנינג ומעבר דרומה לוויאנטאם ← הנוי ← “הלנוג ביי” ← הנוי ← הונג-קונג ← תל אביב.

מחוז יונאן – Yunnan

קונמינג – Kunming – בירת מחוז יונאן:

• אל העיר קונמינג מגיעות הרבה טיסות ויוצאות למחוזות אחרים הרבה טיסות, כמו כן, הרבה אוטובוסים, והיא מקום מרכזי לתכנון נסיעות.

הגעתי לקונמינג בשעת ערב מתקדמת, ולקחתי מונית משדה התעופה, של 45 דקות להוסטל ה-“Hump“, שהוא ההיצע העיקרי לתרמילאים בקונמינג, אין המון היצע של הוסטלים לצעירים. (לפעמים הרכבים של נהגי המוניות חונים בחניון התחתון, אין מה להיבהל שהם לוקחים אותך למטה ולא החוצה).

כוונתי הייתה לקחת מונית כמובן כדי לא להתברבר מידי בעשר בלילה ברחובות עיר סינית זרה לחלוטין, אחרי טיסה ארוכה וטיסת המשך, כך שהמונית תוריד אותי ישירות במקום בו אני אמורה לישון. אך קרה דבר אשר לאחר מכן חזר על עצמו הרבה בסין, וחשוב לשים אליו לב: הוסטל ה-Hump נמצא באמצע כיכר מרכזית, אותה עוטפים רחובות עתיקים עם הולכי רגל ושווקים, ללא גישה למכוניות. ולכן, נהגת המונית שהייתה מאוד נחמדה הורידה אותי בצד השני של הכביש, אני התחלתי לחפש את ההוסטל באמצע הליל.

הייתה לי את הכתובת בסינית מוכנה ומודפסת, אך הרבה מהנוכחים במקום לא ידעו לעזור לי. לאחר חצי שעה של סיבוב עם תיקים גדולים שאלתי את השוטרים שבמקום והם ידעו להכווין אותי לסמטה ממנה נכנסים להוסטל. לאחר שהם הצביעו לי על הכיוון, ראיתי שאכן מתנוסס שלט הכוונה להוסטל ה-Hump – מעל מסעדת הנודלס הגדולה בכיכר, וצילמתי את השלט כדי שיוכלו ללמוד מלקחיי. השלט מפנה לסמטה שבה צריך לפנות שמאלה ולעלות לקומה השלישית כדי להגיע אליו. בנוסף, ניתן לראות שבתחתית של אותו בניין שוכן ה-Hump Bar בו ניתן לגם לבקש הכוונה.

לקח שלי מהאירוע, ומערים עתיקות אחרות בסין אליהם הגעתי עם מונית: להתעקש לראות את מקום היעד לפני שאתה יורד מהמונית עם כל התיקים, רוב המקומות מפרסמים מספר טלפון, ונהג המונית יכול להתקשר אליהם והם יבואו לקחת אותך כדי לא להסתבך. זה נשמע מצחיק אבל אחרת אפשר לבזבז הרבה זמן בסין.

ההוסטל באווירה צעירה, מעט מסיבתית מידי לטעמי, רועשת בלילות, אך מרכז הרבה צעירים במקום אחד, נוח לפגוש אנשים, אנשיו בקבלה עוזרים היטב בהכוונות ומידע על אוטובוסים למקומות אחרים, והוא תחנת דרך מועילה. בנוסף יש לו מרפסת יפה שצופה על מרכז העיר, וגם מסעדה שזה נוח לאחר טיסה ארוכה מהארץ.

השלט להוסטל ה-Hump

בבוקר למחרת, יצאתי דרך “מסוף” האוטובוס הקרוב להוסטל לפארק בקצה העיר Daguan Park, הקרוב לאגם ה-Dianchi. כבר כאן למדתי שסין היא כזו ענקית, כך שרוב המפות שמקבלים הן בקנה מידה שונה מהמוכר לנו, והרבה פעמים הדברים יותר רחוקים ממה שהם נראים: אמנם גם הסינים עצלנים ולא אוהבים ללכת ברגל כמוני, אבל כשהבחור בקבלה אומר שלהגיע לאגם זה רחוק מאוד – כדאי לסמוך עליו!

בסופו של דבר לקחת אוטובוס ישיר לפארק בקצה הכי קרוב של האגם, שלקח לי חצי שעה באוטובוס (ואני עוד רציתי ללכת פי ארבע מזה ברגל ובחזרה), באוטובוס נצמדתי לנהג, בכל צפיפות הסינים העולים, הראיתי לו בתחילת הנסיעה את שמה של התחנה שכתב לי ההוסטל לרדת בה, והזכרתי לו את קיומי כל כמה תחנות. אם אתה מזכיר להם הם יגידו לך מתי לרדת.

הפארק עצמו נחמד מאוד, שילמתי חצי מחיר בהנחת סטודנט ופסעתי לי עם הפנסיונרים והתיירים הסיניים: ישנן בריכות צמחיה עשירה, גשרים ושבילי הליכה מרובים, לונה פארק קטן ומשחקים לילדים, שיט באגמים הקטנים שהפארק כולל, וגם מקהלות מקומיים שרות להן. כמובן שגם מתחם אוכל רחוב פשוט ונחמד. אפשר להעביר בו בשמחה שלוש שעות. האגם שרציתי ללכת אליו באמת נראה רחוק מאוד, ולא התכוננתי לכך היטב, לכן חזרתי על עקבותיי באותו האוטובוס להוסטל של הפארק.

באותו אחר הצהריים, ביקרתי בפארק האגם הירוק – Cuihu Gongyuan, מרחק הליכה מן ההוסטל. בו פגשתי קבוצות נגינה רבות, מקהלות וזמרות מקומיות, וכמובן קבוצות רבות של רקדני ריקודי עם וטאי-צ’י. מאוד נחמד להישאר ולהצטרף לקבוצות המקומיות, הם מקבלים זאת בברכה. בנוסף כמובן שיש אוכל, וגלידה.

מסוף האוטובוס הקרוב להוסטל בקונמינג

בריכות צמחיה עשירות ב-Daguan Park

דאלי – Dali

דאלי הייתה העיר האהובה עליי בכל הטיול, בזכות שילובי הנוף המקיפים אותה, בין אגם להרים, בזכות האנשים החביבים, האוכל, עלות המחיה הסבירה מאוד, אפילו זולה ביחס לשאר מחוז יונאן, ומזג האוויר החביב.

ההגעה לדאלי מקונמינג: יכולה להבהיל מעט אם כרגע נחתת בסין, אך ללא סיבה ממשית:

• יש לשים לב שלקונמינג ישנן כמה תחנות אוטובוס מרכזיות, ולוודא שההוסטל מכווין אתכם לרלוונטית אליכם.
• כאשר נכנסים לתחנה המרכזית בקונמינג, ישנם בערך 15 תורי כרטיסים צפופים וגדושים באנשים, כי זו עיר כזו מרכזית. לפי מה שהבנתי מהסטודנטים הסינים שהיו לידי – זה לא משנה באיזה תור תבחר, בכל הקופות אפשר לקנות את כל הכרטיסים (והכי הרבה יפנו אותך, אבל הם אמרו שאפשר), לכן בחר את התור הכי קצר והצטרף לחגיגה!
• בהצגת כרטיס סטודנט ורשיון לזיהוי – קיבלתי הנחה של חצי מחר מהכרטיס לדאלי.
• ליד התחנה המרכזית בקונמינג ישנם דוכנים רבים של אוכל בוקר, (דמפלינגס, דייסת אורז, פירות) וניתן בהחלט לבנות על כך לצידה לדרך.
• 6 שעות נסיעה בדרך חביבה במיוחד, עם שתי הפסקות אוכל ושירותים.
• יש לשים לב: האוטובוס מגיע ל”דאלי רבתי” החדשה, האפרפרה והצפופה, ומשם צריך לקחת מונית/אוטובוס אל תוך העיר העתיקה, להוסטלים הנמצאים בה (מומלץ והכי יפה), או להוסטלים הקרובים אליה. (שוב, מצויידים בכתובת של ההוסטל בסינית).

המלצה על הוסטל: Dragonflay hostel – ההמלצה הכי חמה שאני יכולה לתת על מקום לינה בדאלי ובטיול בכלל. בתוך כותלי העיר העתיקה, הקימו זוג הולנדי וסינית, הוסטל צעיר, שקט ונעים, ברמת מתקנים גבוהה בהחלט, עם שירות עזר מצוין לטיולים באזור, בר, אוכל וארוחות בוקר נפלאים, ואנשים מקסימים שמגיעים למקום.

להוסטל גג מצויד בערסלים וכלי נגינה, עם נוף ההרים המשגע לידו, והוא המקום להירגע בו.  הזוג מתכנן לצאת לטיול מסביב לעולם בעוד שנתיים, ואינני יודעת מה הם מתכננים לעשות עם ההוסטל – אז כדאי לבדוק זאת, אך בכל זאת המלצתי חמה מאוד. למשל: בעלת ההוסטל לקחה אותי בספונטניות על האופנוע שלה לארוחת ערב בלילה הראשון שלי בדאלי.
בתמונה מפת העיר העתיקה מההוסטל, שגם בה יש המון מה לראות, וגם מחוצה לה:

הנוף של דאלי מה-Dragonflay hostel

מפת העיר העתיקה של דאלי ב-Dragonflay hostel

ברחובות העיר העתיקה אפשר להסתובב אין ספור זמן. אם נדמה לכם שהכל נראה אותו דבר: תחשבו שוב, אמנם כל הרחובות עמוסים בתיירים סינים שנראה שלכולם אותה תפאורה, אבל האמת היא שלכל רחוב את הייחודיות שלו: כאן יש יותר מסעדות קטנות, פה יותר בתי קפה, כאן יש חנויות בסגנון “היפסטרי” מעט, כאן יותר פאבים ללילה. ברוב הרחובות חנויות עם סחורה דומה אמנם, אך לכל אחד ייחוד מעט אחד: מבנה שונה של הרחוב, זה עם תעלות מים וזה צר יותר, או ייעוד טיפה אחר. שווה לקחת את הזמן ו”ללכת לאיבוד” ברחובות הללו. בלילה, חלק מהרחובות נסגרים מבחינת חנויות בסביבות השעה 22:00, אך רחובות רבים נשארים פתוחים עם מסעדות ומוסיקה וההליכה בעיר מרתקת.

• Renmin road – רחוב שבו הפאבים העיקריים שנועדו לתיירים (גם תיירים סינים כמובן).
• Foreigner st – כך הם קוראים לנו – הזרים. מבחינה היסטורית רוב המלונות היו שם, אך מאז שהתייקר הרחוב מאוד, קהל התיירים חובק את כל שטח העיר העתיקה. המסעדות בו מעט יותר יקרות, אך יש בו הרבה כספומטים.

בעיר העתיקה של דאלי, יחסית לשאר סין יש הרבה קינוחים חלביים טעימים, ומקומות טובים למצוא שוקולד (שוויצרים שעברו למקום). בשאר סין הם משתמשים בעיקר במי קוקוס או דקלים לגלידות וכולי והטעמים שונים.

שערי העיר העתיקה: מאוד יפים למראה, גם ביום וגם בתאורת הלילה שלהם. השער הדרומי (השמאלי במפה, צפון זה ימין), פתוח למטפסים עליו בחינם (נדיר בסין!), וניתן לקבל נוף מאוד יפה של הרחובות הסובבים אותו, כמו בתמונה. לעיתים עם ראות טובה עד האגם. הכניסה מעט מבלבלת אז לשים לב: המדרגות למעלה הן ממש מתוך חנות התכשיטים השוכנת בבסיסו של השער.

רחובות העיר העתיקה שבדאלי במבט מראש השער הדרומי

שער העיר העתיקה של דאלי בלילה

טיול אופניים לאגם הארחאי – Erchai lake:

בהרבה מרחובותיה של העיר העתיקה של דאלי שוכנות חנויות להשכרת אופניים. רוב החנויות מבקשות 20 יואן ליום (דיי זול), אך עם פיקדון משמעותי של כ-300 יואן או את הדרכון. אם מתארחים ב-Dragonfly הוסטל ניתן להשכיר את האופניים באחת החנויות הקרובות ללא פיקדון, בהצגת כרטיס הכניסה לחדר. שזה דיי נחמד. את האופניים לוקחים לדרך הצמודה לאגם הארחאי היפיפה, שיכולה להימשך כסיבוב ארוך של יומיים אם בוחרים להקיף את כולו, או שעות בודדות הלוך ושוב – כמה שרק מתאים.

לאורך הנהר, כשיוצאים מדאלי, פזורים כפרים שונים קטנים וחקלאיים, ושדותיהם. לכן הדרך עוברת בחלקה על גדותיו, ובחלקה בתוך הכפרים השוכנים לידו. ההגדרה שלנו ל”כפרים” היא מעט שונה: האנשים בכפרים אלה בהחלט פשוטים, חקלאים מגדלי בצל ירוק שמאוד בולט ומקיף את העיר, ירקות שונים אחרים, אורז, תירס. היישוב באמת קטן, אך הבתים של הכפרים בסין לרוב נראים (לי לפחות) בנייה יחסית מודרנית. (ציפיתי לראות בתים קטנים ומיושנים, אז חשוב לכייל ציפיות). בכל אופן, הם מעניינים מאוד, וניתן לעצור בהם לארוחת צהריים, או ללכת לשוק המקומי.

יום טיול באגם מאוד מומלץ. עשיתי אותו פעמיים ☺. בפעם השנייה התיישבתי באחד מבתי הקפה לשפת האגם וציירתי או קראתי. עוד דבר שנחמד לדעת: התנועה בכבישים בסין נראית משוגעת. רק בתור הולך רגל אפשר לקבל מעט כאב ראש: משאיות עם הרי אופנועים, מכוניות, טרקטורים ומכל הבא ליד. כשאתה רוכב אופניים בעיר ומחוצה לה זה יכול להרתיע מעט. אך שמחתי לדעת שהמקומיים מאוד רגישים לסביבתם: הם יצפרו, יהיו רועשים ומבולגנים, אך הם מאוד יודעים מי על הכביש ויודעים להתחשב בו. כך שגם שנסעתי בתור אופניים בשולי הכביש, עקפו אותי בצורה זהירה, ולא הרגשתי כי הדבר מאיים או לא בטוח.

אגם ארחאי שבסמך לדאלי

טיול ל”שלושת הפגודות” ממש צמוד לעיר העתיקה:

שלושת הפגודות של דאלי הינן מקום שנוי במחלוקת אצל מטיילים צעירים: מספרים לתרמילאים על מקום עם שלוש פגודות שנותרו יציבות בכל מלחמות דאלי (עם המונגוליים למשל), משנות 1800, מתחם שעולה הרבה כסף להיכנס אליו יחסית (120 יואן), ואומרים להם שניתן לראות את הפגודות מבחוץ אם הולכים קרוב לשער המתחם ואין צורך להיכנס.

אני שמחה שזו הייתה ההזדמנות הראשונה שלי לראות פגודות סיניות, ולא וויתרתי, כדי להיווכח שממש לא כך הדבר: ראשית, עם כרטיס הסטודנט של בן גוריון, הכניסה למתחם עלתה 60 יואן, וזה כבר נשמע אחרת מ-120.

אבל גם אז, הייתי ממליצה בחום: המתחם אומנם כולל פגודות ישנות משומרות ובאמת מרשימות. בעיקר מרשים לחשוב כיצד פונקצונלית הן היו משמשות פעם ולראות את הארכיטקטורה שלהן, המבנה שלהן פשוט יותר למראה: בז’ חיוור ונקי.

אך מלבדן במתחם, נמצאות ארבע או חמש פגודות “חדשות” (מ-1900) מרהיבות בצבעיהן וביופיין! ממש על צלע ההר, פעילות ומלאות נזירים שרים תפילה, ומציגות במלוא ההדר, את הבנייה הסינית. הסתובבתי בסביבות שלוש שעות במתחם, ונהניתי מכל רגע.

בנוסף, בגלל שהמתחם בנוי על צלע ההר ועולה מעט לגובה בין פגודה לפגודה (הן בנויות לאורך), ניתן לראות את אגם הארחאי נשקף באופק. בנוסף, המתחם מאוד נגיש: 20 דקות הליכה מחומת העיר העתיקה ברגל.

תמונה מעל ומתחת: שלושת הפגודות של דאלי

טיול יומי ברכס הרי ה-Cang:

הדרך העולה מדאלי אל ההר התוחם אותה, מציעה טיולי יום יפים להשקפה על הנוף. בחלק זה כשאתה מגיע ליהנות מהטבע אתה פוגש את הצד המסודר מאוד של סין (לא כל מסלולי ההליכה הם כאלו, אך פה כן): על אמצע קו הגובה ישנו שביל הליכה סלול ומרוצף, המוביל אותך אל מפלים יפיפיים שהדרך אליהם במדרגות  מסודרות ומגודרות.

הרכבל אל הר קנגצ’אנג שבסמוך לדאלי

ועכשיו אתה יכול לבחור כיצד להגיע: ישנם שני רכבלים: רכבל כיסאות אחד, ורכבל קבינה במיקום אחר, שניתן לעלות ולרדת בכל אחד מהם או לעלות באחד ולרדת בשני. ניתן לעלות ברכבל ולרדת ברגל, וניתן לעלות ולרדת ברגל (ישנם שלושה שבילי הליכה שניים עם מרחק שעות בודדות ביניהם ושלישי רחוק יותר וקרוב לדאלי החדשה)!

רוב הסינים אינם אוהבים מאוד הליכות טיוליות מאמצות, בשלב שניסיתי לקבל הסברים על שבילי ההליכה ברגל, לא הצלחתי לקבל מידע מדויק מלבד: הנה, כאן על המפה, שם איפשהוא באזור, יש את הכניסה לשביל העולה מעלה. אז נאלצתי לעשות סיור מקדים, לצאת מכותלי העיר העתיקה יום קודם אל מה שנקרא “עיר הקולנוע של דאלי” ולגלות לידה, שיש גרם מדרגות שבו מתחיל השביל מעלה. חזרתי יום לאחר מכן, ואמרתי – שאם מצאתי רק אחד מהשבילים (ולא גם את העולה וגם את היורד, עם מרווח ביניהם) אולי עדיף לעלות מעלה ברכבל ולרדת בשביל שאני יודעת את מיקומו. וכך היה.

הדרך למעלה מרשימה ביותר, ומתחתיה גילינו את השביל הרגלי, שהוא פחות מסובך משחשבנו. הגענו למעלה והייתה הליכה נעימה על קו הגובה, וירידה מטה בגרם המדרגות. כל הטיול לקח חמש שעות בנחת והפסקות רבות. אני מצרפת את הסכימה של המפה מאתר הטיול (ניתן להגדיל את התמונה לראות מה כתוב).

בעקרון – ישנו רכבל נוסף, שיכול לקחת אותך מקו אמצע הגובה לפסגה הגבוהה ביותר, לראות לגונה נוספת ואת הנוף. כשאנחנו הינו שם, הפסגה הייתה סגורה כי היה מזג אוויר לא טוב, ולא היה ניתן לעלות. עוד פרט חשוב: הרכבל קבינה מפסיק לעבוד בשעה 15:00, לכן אם מתכננים עליו לעלות או לרדת יש לקחת זאת בחשבון ולצאת מוקדם.  בנוסף, ישנם דמי כניסה לשמורה גם אם אתה עולה ברגל (20 יואן). אך יש לשים לב (אנחנו נפלנו שם) אם לוקחים את הרכבל מעלה, אין צורך לשלם גם כניסה רגלית לשמורה. העניין מאוד מבלבל כי בקצה הצפוני של שמורת ההר, השער הראשון שפוגש אותך, הוא השער לשמורה ולא לרכבל, אך צריך לנסות להסביר להם כי אתה עולה ברכבל ולא ברגל. או לפחות לנסות, ולא לשלם פעמיים כמונו ☺.

את הירידה במדרגות מטה קל לפספס כי היא ללא שילוט בולט מאד, והיא נמצאת צפונית למפלים: ז”א: אם מגיעים משביל / רכבל צפוני, הולכים על קו הרכס לכוון דרום, יוצא שעוברים את המדרגות, ממשיכים ללכת כדי לראות את המפלים, וחוזרים על העקבות כדי לרדת למטה בשביל המדרגות אל “עיר הקולנוע”. מצרפת תמונה של הירידה במדרגות.

עוד נקודה: אני מאוד התלבטתי אם לצאת להר לבד, כי הרי זה דבר יותר מסודר משאר הטרקים. אם לוקחים רכבל הלוך וחזור – ההליכה בקו הגובה היא מאוד נעימה גם לבד, ומסודרת, ויש סינים חברותיים שהולכים איתך, זה נעים ואתה לא לבד. מה שכן- בהליכה מטה או עלייה מעלה, אין הרבה סינים, ולכן, אתה קצת יותר בודד. מעט פחות נעים (הייתי עם שני חברים בדרך חזרה למטה ואמרתי שטוב שלא הייתי לבדי, אך אולי גם זו התחושה האישית שלי גם בתור אישה וגברים או אישה אחרת ירגישו אחרת).

תמונה מעל ומתחת: שביל ההליכה המסודר
ברכס הר קנגצ’אנג שבסמוך לדאלי

אוכל מומלץ בדאלי:

Hot Pot: אוכל חברתי מאוד, אך מומלץ גם בכמות אנשים קטנה בעיני: סיר מרק מונח במרכז השולחן, ולצדו כל התוספות שרצית להזמין, בנפרד: ירקות, בשרים, דמפלינגס, פטריות, שורשים, דגים.

כל אחד בזמנו החופשי לוקח תוספת ושם אותה לבישול בסיר המרכזי, ושולף אותה כשהיא מוכנה.

בנוסף, ישנה קערה אישית שרצוי למלא ברטבים שונים (חומץ, צ’ילי, סויה, שום, שמן שומשום), וניתן לטבול בה את האוכל שיוצא טרי מהסיר.

בתמונות: Hot pot – מהמאכלים החברתיים המומלצים של העיר דאלי

BBQ: קצת דומה ל-Hot pot מבחינת פעילות חברתית: בוחרים סלסילות של מוצרים טריים דומים, וכל פעם בתורם יש סוגי אוכל אחרים על פלטת ה-BBQ במרכז השולחן.

מה שמיוחד באזור דאלי – הוא שמשתמשים בפלטת שיש כבסיס ל-BBQ (dali’s marbel) שמיוצר במקום, ולא נירוסטה כמו במקומות אחרים.

בתמונות: BBQ – מהמאכלים החברתיים המומלצים של העיר דאלי

ליג’יאנג – Lijiang

ההגעה לליג’יאנג מדאלי לקחה שלוש שעות והייתה מאוד נוחה (אפילו תיאמנו מיניבוס כמה אנשים מהוסטל, בלי להיכנס לתחנות מרכזיות וזה היה נחמד). כשהגעתי לתחנה המרכזית, ועליתי על מונית להוסטל שלי, שמקומו בעיר העתיקה (מרחק רבע שעה נסיעה), הנהגת צחקה עליי, ולא הבנתי למה. רק לאחר מכן, שהיא הורידה אותי בכתובת שנתתי לה, שהייתה מרחק דקה הליכה, הבנתי מדוע צחקה: גיליתי להפתעתי שההוסטל שלי, מפורסם בשמו: “Mama naxi” הוצא מכותלי העיר העתיקה ממש ליד התחנה המרכזית.

נכנסתי מעט מבולבלת למקום, כי אני הגעתי עכשיו מדאלי– מה שלא בתוך העיר העתיקה לא קיים! ולאחר שרציתי לעבור להוסטל אחר שקיבלתי עליו המלצות בעיר העתיקה – הם הסבירו לי שכל ההוסטלים ואכסניות הנוער (לא מלונות) רובם ככולם עברו אל מחוץ לשערי העתיקה, וזה במקרה קרה השבוע. ולא הספיק להתעדכן באתר באינטרנט שלהם / לונלי פלנט. לאחר בדיקה קלה בנושא הבנתי שבאמת כך המצב, הנחתי את התיקים בבלבול ושאלתי מדוע המהלך הזה. והם הסבירו לי כי לעיר העתיקה, במהלך היום (דומני מ8:00-22:00) יש מגבית של 80 יואן לכניסה אליה, ושרוב המטיילים התרמילאים לא רצו לשלם את המגבית, לכן הם יצאו מכותלי העיר העתיקה, אך עדיין רק 10 דקות הליכה ממנה. הכל היה נכון.

ההוסטל באמת היה רק עשר דקות הליכה, והיה באזור שקט ונעים ולא רחוק מהתחנה המרכזית. אזור שאוכל בו יותר זול (8 יואן לארוחה שלמה! 4 שקלים!), ויש בו יותר מקומיים: כמו “באו-דז’ה” בבקרים, לחם שמרים מאודה שנמכר ע”י המקומיים רק בשעות מוקדמות ברחוב. עם הזמן אהבתי את זה מאד. עם דבר אחר לא הסכמתי עם שאר המטיילים: המגבית לעיר העתיקה, הינה מעין מס מקומי לשימור העיר. היא משולמת פעם אחת, חד פעמית, ורשומה על שם משתמש אחד. במשך כל הזמן שלי בליג’יאנג (נסעתי ממנה לטרק, חזרתי, ולנתי בה פעמיים שונות במרחק של שבוע וחצי), אותו אישור היה תקף, הוא ללא פג תוקף. ולכן, לשלם פעם אחת 40 שקלים כדי לנוע בחופשיות בעיר העתיקה היפה הזו היה שווה ביותר!

אוכל מקומי בליג’יאנג

ליג’יאנג

ההוסטל “Mama naxi”  – הוא מקום מיוחד מאוד, בו מקבלת אותך משפחה על כל דורותיה, הגרה בבית אחד, וההוסטל בנוי בקומות הנוספות לביתם בעבר היה ההוסטל בעיר העתיקה, ונדמה כי עכשיו הם הרוויחו מספיק כדי לבנות לעצמם בית מכובד בשכונה טובה, ולגור בו יחד עם ההוסטל. הסבתא (המאמא), סבא, שתי בנות, בעלים וילדיהם הקטנים.

לכן האווירה מאוד מיוחדת: המאמא מפצירה בך להיות בזמן לארוחת הערב שהיא מבשלת, כל יום ב-18:00, ובמחיר מאוד מאוד סביר של 25 יואן אתה מוזמן לשבת עם המשפחה (אם אתה לבד) או לשבת עם תרמילאים אחרים שהגיעו ורוצים לאכול, לארוחת שבע מנות של ירקות, דגים, בשרים, אורז וביצים אם אתה צמחוני! אווירה מאוד מיוחדת. מה גם שההוסטל חדיש (היה בן שבוע כשבאתי) ורמת הלינה המשותפת מעולה ומרווחת.

העיר העתיקה של ליג’יאנג:

אומרים עליה שהיא ממוסחרת, ואולי אני פשוט תיירת שנופלת ברשת המסחרית, אבל העיר העתיקה הזו פשוט שבתה אותי. זה לא משנה שמכל פינה יש חנויות שמציעות לך דברים דומים מאוד, היא בנויה משגע. תעלות חוצות את רחובותיה הצרים, סמטאות קטנות עם בתי קפה, פגודות ופינות חמד. מאוד אהבתי אותה.

אפשר לתפוס פינה ולראות את המתרחש בהמוני התיירים, לאכול בשוק האוכל, לעלות לתצפית על העיר, ללכת לבריכת הדרקון השחור שנמצאת בקצה העיר העתיקה (בתמונה), שלא עולה כסף נוסף אם שילמת על הכניסה לעיר העתיקה. מקסים. חסרון – בלילה, העיר אינה מקום שקט, והרבה מסעדות תמימות ביום הופכים מועדונים רועשים מידי לטעמי בלילה. לא רומנטי כפי שהיתי מצפה.

העיר העתיקה בליג’יאנג

בריכת הדרקון השחור בליג’יאנג

הכפר – Baisha:

כרטיס הכניסה לעיר העתיקה של ליג’יאנג מקנה כניסה או הנחה להרבה כפרים ומקדישם באזור ליג’יאנג, כמו הכפר – Baisha.

במרחק חצי שעת אוטובוס מתחנת האוטובוס המרכזית של ליג’יאנג, מתגלה מקום שקט ומעניין החושף יותר על בני המקום: מוזיאון תרבות  וההיסטוריה, קישור לדרך המשי ואיך היא השפיעה על האזור, ומבנים קדומים (נחמד לעמוד שם ולראות שרטוט של דרך המשי מאיפה שאתה עומד בסין ועד ישראל.

הכפר Baisha אליו מגיעים מליג’יאנג

מוזיאון התרבות וההיסטוריה בכפר Baisha אליו מגיעים מליג’יאנג

דבר מעניין מאוד הקיים בכפר הינה המרפאה של ד”ר חו: קראתי רבות על הד”ר המפורסם העוסק ברפואה סינית, ועל העובדה שסינים מרחבי המדינה היו מגיעים אליו כדי לפתור את בעיותיהם הרפואיות. הגענו לביתן מרפאתו, כל החצר מלאה בכתבות על רופא הפלא, וציפינו למוזיאון: עד שכאשר נכנסנו גילינו את ד”ר חו בכבודו ובעצמו יושב בביתן, בן 93, וקיבל את פנינו בשמחה, וישר הגיש לכל אחד מאיתנו דף בשפה מהארץ ממנה הוא הגיע, המסבירה עליו ועל פועלו.

ד”ר חו בעבר היה מושיט עזרה בחינם, אך כיום הטיפול שהוא הציע לי ולחבריי לגבי דברים שונים עלה כמה מאות יואנים, בנוסף, כשניסיתי ללמוד ממנו על סגולות של כל צמח מרפא, היה מעט קשה לתקשר. לא הלכתי מהמקום לפני שהוא הבטיח לי שאתרגם חמישה עמודים מאנגלית לעברית ואשלח לו למייל! בכפר כמה מסעדות ומקומות נחמדים לאכול בהם צהריים.

אם ממשיכים עם קו האוטובוס איתו באת מליג’יאנג לכפר Baisha הלאה, עוד תחנה או שתיים – מגיעים למקדש שיהיה נראה דיי מבודד על פסגת הגבעה הקרובה. אולי הוא היה נראה מבודד כי היה יום גשום ולא הייתה הרבה אופציה לפתוח דוכני מסחר על הכביש. אינני זוכרת את שם המקדש, אך הוא היה שקט וקסום, ילדים ונערים הגדלים בו שיחקו בחוץ בגשם, והמבנה שלו היה צבעוני ומרשים. גדל בו עץ שיש בו צמיחה מיוחדת וענפה של 200 ענפים, כך מספרים (אפשר לספור הרבה) בנוסף, כשעולים על הגבעה, אזור ליג’יאנג נגלה בכל שדותיו ויש תצפית יפיפייה.

הכפר שאשי-​shaxi:

הכפר הקסום האותנטי האמיתי: במרחק שעתיים וחצי מליג’יאנג שוכן כפר מדהים ביופיו. הדרך אליו נשמעה לי מסובכת, כמעט שהתקפלתי, אבל היא הייתה הרבה יותר פשוטה ממש נשמעה, והייתה שווה כל רגע. מתחנת האוטובוס המרכזית של מליג’יאנג לוקחים אוטובוס של שעה וחצי לכפר Jianchuan, ומשם, מחוץ לתחנה המרכזית, מחכים הרבה מיניבוסים לשאשי, במרחק של שעה נסיעה בדרך מלאת טבע נפלאה.

נוף בדרך מליג’יאנג לכפר שאשי

המקום היה כמו שמתארים אותו: פשוט, קטן, ויפה. הגעתי להוסטל חדש שנבנה במקום ברחוב קטן מחוץ לעיר העתיקה – והיה מעולה, שמו Dali alley youth hostel”. לא ידעתי כיצד למצוא אותו, ואחד המקומיים ששאלתי אותו לקח אותי במכוניתו עד לרחוב המבוקש. העיר העתיקה קטנה מאוד – ארבע רחובות לערך, והכפר עצמו בו גרים ועובדים האנשים מקיף אותה וגם הוא קטן. די מהר ניתן למצוא את הכיכר המרכזית הקטנה, בה ניגנו שתי בחורות סיניות, ואשר הרחוב המוביל אליה היה מרוצף מסעדות ועובדי מלאכה (מגלפי עץ למשל ☺). וממש כמה מטרים מכיכר זו, יוצאים לטיילת הקטנה שליד הנהר.

הנוף היפה בלבל אותי לרגע: נראה כנוף של הדולומיטים עם כפרים אירופאיים ברקע, אך עם סמטאות שמזכירות משהו הרבה יותר ישן בכפר עצמו. הייתה אווירה אחרת באוויר. סין יכולה להיות קדחתנית ועמוסה ושאשי הייתה שקט. ורוגע. וקצב אחר כאילו מישהו מריץ בהילוך איטי. אז זהו המקום המושלם לספר, ציורים, להיות בערסל, לנגן בגיטרה, טיול ליד הנהר.

ניתן לעשות טיול הליכה יומי לכפר השכן הקרוב – אותו רואים מהטיילת על הנהר. השביל עובר בשדות אז עדיף להצטייד בנעליים סגורות. הדבר המרתק קרה ביום שישי: כל השווקים השונים נפתחו–  אני לא יודעת אם זו מסורת שהחלה בימים עברו, כי שאשי תמיד הייתה חלק מדרך התה והסוסים, אך ביום שישי בבוקר, אפשר להתחיל לראות בהמות שונות מובלות ע”י בעליהן לטיילת על הנהר. כשמתקרבים מבינים: ישנו שוק בעלי חיים. כל חקלאי האזור מציגים את מיטב הבקר, הסוסים, החזירים, התרנגולות, עיזים, ובעלי העסקים מגיעים לקנות: לעבודה, למאכל. זהו לא שוק לבעלי לב חלש, ונראה שהחיות קצת קצרות רוח כי הן דחוסות מאחורי גדר. אך זה דבר מאוד מאוד מעניין. מלבד זאת, ברחוב הראשי, מתקיים שוק רגיל הכולל אוכל וכל  מוצרי בית אפשריים.

השוק בכפר שאשי, נסיעת אוטובוס מליג’יאנג

טרק “ערוץ הנמ​ר המדלג”:

טרק אמיתי ויפיפה בסין. הוסטלים רבים מליג’יאנג, בהם ה”מאמא-נאשי”, מארגנים מיניבוסים אשר מורידים את המטיילים בתחילת המסלול של ערוץ הנמר המדלג (הנקודה הדרומית, נסיעה של שעתיים וחצי), ולוקחים את התיקים הגדולים שלהם לנקודת הסיום (הצפונית- ההוסטל “Tinas“), וגם מסבירים מעט על המסלול, מה שמאוד מאד נח.

הטרק עצמו הוא של יומיים, וכתבתי שהוא “אמיתי” כי הוא באמת מעבר בוצי במקומות יפיפיים ולא עוד גרם מדרגות שהסינים בנו כדי להגיע לפסגה בצורה מסודרת. ערוץ הנמר המדלג עצמו הוא ערוץ מים שופע ובעל כוח ניכר, אשר האגדה מספרת שנמר אשר ברח מציידים, ניתר מגדתו אחת אל השנייה. (מרחק רב).

ערוץ דילוג הנמר אליו מגיעים מליג’יאנג

המסלול של הטרק עצמו, נמשך מעל הערוץ, בגדה המערבית, בגבהים שונים, כך שניתן לראות את הנהר הזורם מטה, את ההרים המרשימים בגובה, ואת כל הירוק העוטף את ההר עצמו. בהוסטלים מספקים מפה סכמתית מאוד של הטרק, אך נותנים כמה נקודות ציון חשובות: שם נקודת ההתחלה והסוף (כי ניתן לעשות את המסלול גם הפוך), שם ההוסטל בו נהוג לישון את הלילה הראשון- ה-“Half way” (שהוא לא באמת בחצי הדרך). המטייל אמור לקבל פרופורציות של קנה מידה ממפה זו.

בעקרון, חשוב להבין שאם מסיימים צפונית ב”Tinas”, היום הראשון הוא ארוך יותר, יום הליכה מלא מ9:00 ועד 18:00, (יוצאים מוקדם מליג’יאנג), והיום השני הוא קצר מאוד: סיום בסביבות 11:00 ב-Tinas. בערב, הוסטל ה-Half way מקבל אותך (לא הזמנו מקומות, יש להם הרבה, אבל גם אם אין, נבנו כמה הוסטלים נוספים ממש צמודים), מספר מקלחות למי שמצויד בציוד מקלחת, ומסעדה עם ארוחה חמה ומים כמובן.

כמה נקודות חשובות:

• ביום הראשון, המפה מדגישה את עליית ה-“28 bands” לפסגה, כאילו היא החשובה ביותר, אך האמת היא שהעלייה עד לנקודה זו, היא שווה בגודלה אם לא מעט יותר ארוכה ותלולה.
• זה בסדר לקחת את הזמן ביום השני כי הוא יום שבו הליכה לעיתים צרה מאוד על המצוק, וצריך ללכת אותו לאט ובזהירות, לא לזלזל בו.  לנו היום השני היה גשום והכל היה מאוד חלק. חשוב להתחיל ללכת לפני שכל המטיילים יעברו בשביל ויעשו אותו חלק עוד יותר.
• מהוסטל “Tina” בסיום, ניתן להזמין, כשמגיעים, מיניבוס לשנגרילה צפונה (שעתיים וחצי נוספות) או לליג’ינאג חזרה (לחזור את השעתיים וחצי). אנחנו המשכנו צפונה לשנגרילה. זה בהחלט ניצול נחמד של הדרך. עקב היותנו בעונה הגשומה, נתקלנו במפולת אבנים בכביש ההררי, שלוותה במפל חזק של מים. הנהגים באזור ישבו והתייעצו שעה ארוכה ובסוף הוחלט לחצות וחצינו אותה בשלום. יש הרבה מפולות מסתבר בזמן זה של השנה.
• הכניסה לשמורת הטרק כ-120 יואן.

תמונה למעלה ולמטה: הנוף בטרק ערוץ דילוג הנמר

שנגרילה –  Shangri-la

צפון מחוז יונאן, כבר האוויר מתחיל להיות דליל…

כשעולים לכיוון שנגרילה, המכונה גם “דזונגדיאן” כבר מתחילים להרגיש את ההשפעה ההררית הגבוהה. הנוף משתנה, מתקרר, נהיה הררי יותר, מתקרבים לגבול עם טיבט, נראים יותר “יאקים” באופק, וגם האוויר מתחיל להיות מעט דליל (שאנגרילה היא גובה 3200) ומעט יותר מתאמץ בהליכות הפשוטות בעיר.

בתחילה, לא רציתי להגיע לשנגרילה, כי שמעתי שחלק נרחב של העיר העתיקה נשרף שנה שעברה. ומזל שהגעתי. היא שונה מכל מחוז יונאן, השפעתה הטיבטית מורגשת במזג האוויר, בחזות האנשים, בתפריטים השונים המציעים הרבה מוצרי יאק (בשר, חמאת יאק, ועוד), פעמונים טיבטיים למכירה ברחובות, והנוף.

שוטטות ברחובות העיר העתיקה בהחלט חושפים חלק עיר שהיה שרוף, אך נבנה מהר מאוד, ויכול להיות שבעוד שנה כבר לא יוותר ללא מבנים. בעיר כיכר מרכזית יפה, בה כל ערב בסביבות 18:00-19:00 מתכנסים זקנים וצעירים, אמידים והומלסים, כולם, לרקוד ריקודי עם. הסבתות הבקיאות מובילות את התנועות, ונורא נעים להצטרף אליהן (לנעול את מבטך על סבתא אחת ולחקות את תנועותיה).

ריקודי עם בכיכר העיר שנגרילה

באחת הפיאות של כיכר זו שוכן מקדש יפה, לצידו פעמון טיבטי ענקי מוזהב אותו ניתן לראות למרחוק. כמיטב המסורת של הפעמונים הטיבטיים: גם אותו יש לסובב שלושה סיבובים בכוון השעון לקבלת בנים זכרים! ☺ רק שבדר”כ הם קטנים, וכאן הוא עצום, ועשרות אנשים צריכים לדחוף אותו כדי שהוא באמת יזוז. זו חוויה מיוחדת מאוד להשתתף במסורת זו יחד עם זקני העיר, ושאר התיירים.

מקומיים מסובבים פעמון טיבטי ענק בשנגרילה

באיזור שנגרילה:

• ניתן לקחת אופניים או אופנוע ולגלות את האזור היפה. לא ניסיתי אך שמעתי מחברה אחרים שנהנו מאוד (אם העונה גשומה, אז אגם נאפא מלא והוא אמור להיות מרהיב).
• ניתן לסוע ל“באישוטאי” – Baishutai:  כפר בעל טרסות מים יפייפות ומיוחדות. לאחר שפספסנו את האוטובוס היומי שנוסע לכפר זה, שלוש שעות לכל כיוון, מהתחנה המרכזית של שנגרילה, מצאנו נהג מיניבוס שהציע לנו לסוע לשם ב400 יואן. כשזה מתחלק לארבעה אנשים זה לא הבדל רציני, נסענו. הגענו למחזה מרהיב, לפניכם בתמונות. יום טיול שלם. ניתן להגיע לכאן גם אחרי הנמר המדלג, זה קרוב לנקודת הסיום של הטרק. לנו פשוט לא היה כח, רצינו להיות יבשים בהוסטל ☺.
• מעיינות חמים באזור – ישנן כמה אופציות ליד שנגרילה, אנו נסענו למעיינות חמים במרחק חצי שעה, שוכנים תחת מערה בהר, כשבחוץ קר ובפנים בריכה טבעית חמימה. מומלץ מאד.
• כפר Yubeng – יובנג: מכמה מטיילים שמעתי שזהו כפר שממנו יש טיול רגלי מרהיב. הכפר נמצא צפונית וגבוה יותר משנגרילה. כשאנחנו הגענו לעיר היה מזג אוויר גשום ומקפיא, ולכן לא המשכנו לשם. שווה לברר, בעיקר במזג אוויר טוב.

טרסות מים בכפר באישוטאי במרחק 3 שעות נסיעה משנגרילה

מחוז גואנגשי – Guangxi

גווילין – Guilin

ספרי הטיולים משמיצים מאוד את גווילין, אומרים שהוא אפורה ומשעממת ואפשר ישר לסוע ליאנגשו (הסברים בהמשך), אך אני התרשמתי ממנה, וחושבת שאפשר לבלות בה לילה ויום אחד לפחות, בטח ובטח אם רוצים שהיא תהיה מחנה נוח לנסיעה לטרסות האורז מצפון לה, וחזרה.

הגעתי לגווילין לאחר טיסת קונקשיין מליג’יאנג דרך קונמינג במחוז יונאן. כל הסיפור לקח לי ארבע שעות כולל ההחלפה, וזה היה מאוד משתלם ביחס לכסף ולזמן שהרכבת לקחה (22 שעות מקונמינג). לא היו טיסות ליאנגשו, מה שאומר שמי שמגיע לכאן בטיסה או ברכבת קרוב לוודאי שיגיע לגווילין.

אולי כי אני באה מארץ מדברית – הנהר היפה שחוצה את גווילין, והטיילת לאורכו, גרמו לי לחשוב שזה מקום שווה להישאר בו שניה. (סוף סוף היה מקום רחב וארוך לרוץ! בטיילת ליד הנהר). השתכנתי בהוסטל “Ming palace hostel” שהיה קרוב למתחם הארמון, וקרוב לנהר, ולא היה אינטימי או עם חדרים נעימים במיוחד, אבל היה פונקציונלי ואפשר לי לקבל מידע טוב אל השאר הדברים באזור.

נהר ה-לי השופע הזורם בגווילין

בערב, יש כמה רחובות צבעוניים שוקקי חיים ומסעדות, וגם שוק לילה הנפתח ב19:00 הכולל אוכל ואביזרים שונים: תכשיטים, בשמים, פנינים סיניות, הרבה פירות שונים לטעימה, שזה תחביב מעניין לפתח באסיה. בנוסף, ישנו אגם שאן עם פגודות השמש והירח שמאוד יפה לראותן בלילה. בתמונה.

פגודות השמש והירח, באגם שאן שבגווילין

מגווילין לדצאי – Dahzai – טרסות האורז הצפוניות: 

דרך ההוסטל היה ניתן להזמין אוטובוס של שלוש שעות הנוסע צפונית לגווילין לכפרי טרסות האורז. הכפר דצאי הוא אחד מהם, היכן שהאוטובוס עוצר, אך יש כמה כפרים באזור זה. לאחר שהאוטובוס מגיע לנקדות החניה, מתחיל “טרקון” קטן למקום הלינה / התצפית: עליתי לאחד משני ה-Youth hostels הקיימים בדצאי: “Dragon’s hen yoth hostel“.

לאחר עלייה של שעה לערך, בכפרים המדהימים הללו, מוקפים טרסות האורז, הגעתי להוסטל והנחתי את הציוד (רעיון חכם יהיה להשאיר את הציוד בגווילין בהוסטל ולהגיע רק עם תיק קטן). ההוסטל מוקף כולו בנוף של טרסות אורז, נוף מדהים ומדורג. חשוב לכייל ציפיות: בכרזות ובפוסטרי הפרסום נראות טרסות האורז מוצפות מים, והשמיים הבהירים משתקפים בהם ביופי מרשים. העונה בה הטרסות נראות ככה היא העונה הרטובה – מאי-יוני- אולי מעט יולי, וכעת, באוגוסט ספטמבר הטרסות יבשות, ורואים את האורז מבצבץ בשיבוליו. המראה מרשים לא פחות, אך הוא שונה.

ישנן כל מיני אפשרויות לינה, כולל לינה בכפרים ליד הטרסות במרחק חצי שעה הליכה. אני הייתי ממליצה להתמקם ממש באמצע. בעונה כזו זו לא בעיה להשיג מקום במחיר סביר מאוד, אבל גם אם צריך להזמין מראש בהוסטל כזה- זה כל כך שווה. במקרה שכזה, שאתה ממוקם ממש באמצע, ניתן גם לקום בזריחה בימים של ראות טובה ולראות את ההשתקפות על הטרסות. (בספטמבר קמתי בחמש בבוקר והיה ערפל עד שבע, אבל היה שווה לנסות).

תמונות: טרסות האורז בכפר דצאי אליו מגיעים מגווילין

הכפרים בהם מוקפים הטרסות הם מהכפרים היפים והפשוטים ביותר שראיתי. באמת, מקום זה, ושאשי במחוז יונאן, היו הכי פשוטים ויפים. אפשר לראות את החקלאים יוצאים לעבודה בשדות. אמהות וסבתות מטפלות בנכדים, והכל שקט שקט. באמצע שום מקום. למשל: לאחר שהזמנתי עם חברים שפגשתי ארוחת צהריים, ישבנו דיברנו, ולאחר חצי שעה שמנו לב שאישה נכנסת למטבח, סל על גבה, עם כל המצרכים שהולכים להכין בהם את המנות שלנו. לאוכל לקח שעה וחצי להגיע אך לא מיהרנו לאף מקום ☺.

ברחבי הכפרים ישנן שלוש נקודות תצפית עיקריות אליהן אפשר לטפס, ולקבל נוף פנורמי משגע של האזור. צריך לקחת בחשבון שלכל תצפית שאתה מטפס אולי תצטרך לרדת ולעלות לכפר שעה שוב ☺. זה שווה את זה, וגם – ישנו מסלול בין הכפרים השכנים, שיכול לקחת חמש שעות לתחת האוטובוס השניה (לכפר פינגאן). אך הוא לא מסומן היטב, צריך להיעזר במקומיים.

יאנגשו – Yangshuo

יאנגשו היא ללא ספק אחת הערים התוססות והכיפיות, המוקפת בנופים כאלה מרהיבים שלא דמיינתי שאראה בחיים. שעה דרומית בנסיעת אוטובוס פשוטה מגווילין, שכונת לה עיר תוססת.

• בעת ההגעה לתחנה המרכזית, הרבה הוסטלים ינחו אותך לקחת את הקווים הפנימיים של העיר. הם אינם אוטובוסים רגילים, ונראים כמו ריקשה גדולה מיועדת לכמה אנשים.
• גם כאן ישנם חלקים שלא ניתן להיכנס אליהם עם מכונית, אך המקומיים ישמחו לעזור.
• התאכסנתי בהוסטל “Green forest” ששינה את שמו ל-Traveling with hostel, ומשתמש בשני השמות. להוסטל מיקום מעולה במרכז הרחובות התוססים, ושירות מצויין למידע על האזור.

קווים פנימיים ביאנגשו – ריקשה גדולה

טיול אופניים לסביבת יאנגשו – הכי מומלץ מהכל:

את העיר עצמה עוטפים נהרות ואגמים בצורה ציורית שלא דמיינתי בחיי. יש המון מה לראות: אפשר ללכת צפונה, דרומה, מזרחה, מערבה, ובכל הכיוונים על המפה, בעל ההוסטל יראה שביל אופניים, מעגלי או ללכת ולחזור באותה הדרך. אנחנו לקחנו אופנים (שוב, ללא פיקדון, בגלל שהיה להם הסכם עם ההסוטל – ומזל שכך! פירוט מיד), ונסענו צפון מערבית לגשר “Yulong”.

הדרך יוצאת מהעיר לנוף של הרים שפיצים היוצאים מן הנהר ומן היבשה, ויוצרים צורת נוף מאוד מיוחדת ולא מוכרת. שביל האופניים עצמו הוא על צידי הכביש בהרבה מקרים, והוא עובר דרך כפריי האזור שכל כך מעניין לעבור דרכם. פידלנו לנו שלוש שעות לעבר גשר ילונג, הגענו ונפרשו בפנינו מראות עשרות רפסודות במבוקים חונות ומבקשות להשיט תיירים בשקט על הנהר, ללא מנועים. ישבנו לבקבוק בירה, משתאים מהנוף המדהים וסופגים קצת את המתרחש סביבנו, והתחלנו לפדל חזרה.

רפסודות במבוקים בגשר ילונג

הנוף מסביב לגווילין

הדבר היחידי שבעל ההוסטל לא אמר הוא, שבדרך חזרה גשר ילונג יש בלבול שקורה להרבה אנשים בדרך – נכנסים לדרך העפר הלא נכונה. בדרך העפר ה”טעותית” הזו, היה הנוף הכי יפה שיכולנו לקבל. נכנסו עמוק לשדות, וראינו את המקומיים עובדים, יכולנו לשבת על שפת הנהר בשקט בלי תיירים נוספים, אך הסיבוב הזה עלה לנו בשעתיים נוספות, וכשהיינו על הדרך הנכונה ליגאנשו החל לרדת החושך, בדרכים ללא התאורה המובילות חזרה לעיר.

הדבר היה מעט בעייתי כי אלו היו דרכים בהן מכוניות נסעו, לא רק שבילי אופניים. ולכן: התחלנו להגביר קצב, שמתי פנס ראש מהבהב והובלתי את הנסיעה, עד שהגענו בשלום חזרה. לקחים מהאירוע: צאו מוקדם בבוקר! אנחנו יצאנו מאוחר וזו הייתה טעות, יש לשאול את המקומיים על כל פניה, כי אין שילוט ברור מידי, ועדיף תמיד לקחת פנס. עדיין, זו הייתה הדרך הכי מומלצת לראות את האזור. הגענו בשעה 22:00 להוסטל, וחנות האופניים הייתה כבר סגורה, מזל שלא השארנו את הדרכון. העלינו את האופניים לתוך ההוסטל ארבע קומות והחזרנו אותם בבוקר.

• ישנה מערת הירח במרחק טיול אופניים של יום שאמורה להיות יפיפייה ולא ביקרתי בה.

כפר הדייגים שינפינג – Xinping – נוף נהר מקסים, אך לא מה שציפינו:

כפר הדייגים שינפינג ידוע ביופי נהרותיו ונופי ההרים הקראסטים למרגלותיו, מעט דומה לאזור יאנגשו אך יותר פראי. התמונה המפורסמת של שטר ה-20 יואן צויירה עליו. מה שגרם לנו לציפיות מאוד גדולות מהמקום. עשיתי טעות וחשבתי שוב שהמילה כפר בסין אומרת פשטות. בחלק מהמקומות זה נכון, ובחלקם פשוט לא.

התמונה המפורסמת על שטר 20 יואן וברקע נוף התמונה

שינפינג הייתה דוגמא טובה לזה: היא הייתה פשוט נראית כמו עיר קטנה, שיש נוף יפה לידה. לא צריך לצפות לכפר דייגים פסטורלי מידי. ישנו מקום נחמד מאוד שנקרא: this old place, אשר יש לו שילוט על קיר הבית ליד התחנה המרכזית: יש להמשיך ברחוב הראשי בכוון החץ ולהגיע כמעט עד הסוף.

היום הראשון עבר עלינו בעצבים חלקיים: כל מה שחיכינו לו זה לשוט בנהר ולראות את הנוף. (לא לקחנו את סירות הבמבוק ביאנשו כי חיכינו לפה). העניין הוא, שיש כל כך הרבה מבקרים, שגם המאמות שמנסות למכור לך את השייט מעט מטריפות אותך, וגם אז, הסירה בעלת מנוע, לא שקטה כמו יאנגשו, ואתה נמצא עם עוד 20 סירות אחרות ברגע נתון בנהר, וצריך להתרכז מאוד כדי להיות כל כולך בנוף הרגוע ולא בטירוף התיירותי.

רצינו בתחילה לסוע לכפר רחוק בסביבות השעתיים הפלגה, וגילינו שזה הרבה יותר יקר ממש שחשבנו, אז עשינו סיבוב של שעה באזור הקרוב לשינפינג. אני לא חושבת שהייתי מוותרת על השיט בכל מקרה, המקום יפייפה, אך חייבים לכייל ציפיות זה הכל.

שיט בנהר בכפר שינפינג

כדי להפיג את מתחי הציפיות והאכזבות יצאנו לריצה אחה”צ בשבילי האופניים צפונית לעיר, מה שהיה רעיון נהדר, וגם לנו לפגוש חקלאות מעניינת (למשל גידולי פולי סויה) ואנשים מעניינים (סבא שמאוד שמח לראותנו). בנוסף, עברנו במתחם השוק של העיירה.

בערב, בסביבות תשע, זה היה הזמן היחידי הרגישו שאנחנו בכפר דייגים פשוט: הכל מת, ושקט. ונורא מיוחד להסתובב כך ברחובות.

שיט בנהר בכפר שינפינג

ביום למחרת עשינו את המסלול שהכתיר את שינפינג להצלחה:

לקחנו מעבורת של 30 שניות, רק לחצות לעבר הנהר השני, ושם, עשינו הליכה של שעתיים, על קו החוף למקדש עם נזירים החיים בו. ההליכה של השעתיים הייתה באזור מבודד יחסית בכפרים המקומיים, והייתה עם מזחים חופשיים עם כניסה למים, מה שאפשר לנו לטבול, והיה נפלא! (יום קודם זה לא היה אפשרי). המקדש היה מעניין, ובדיוק נכנסו בזמן תפילת ארוחת הצהריים, לצלילי הגונג עליו ניגן הנזיר לפני שאכל את קערית האורז הצנועה שלו. חזרנו מרוצים מאד ליאנגשו.

מזחים עם כניסה למים בדרך מיאנגשו למקדש

ערב שישי ביאנגשו:

באחד הערבים ברחוב West (התוסס בלילה, כמו שוק מקומי) ביאנגשו, פגשנו כמה ישראלים, שסיפרו לנו שהם ישנים בהוסטל של בעל בית ישראלי. הוסטל חדש, בן חמישה חודשים, שנקרא: “Mecan” (מכאן). הוא אינו מפורסם עדיין והשמועות הן רק מפה לאוזן, אך יש להם ארוחת שישי טובה, יהודית כזו, ובדר”כ היא עולה 60 יואן, אך השבת תורם חיצוני תרם את כל האוכל והארוחה לכל התרמילאים היא בחינם! החיסרון היחיד של ההוסטל הוא גם היתרון שלו: הוא ממוקם בקצה העיר, בראש אחת הגבעות. האזנו בתשומת לב, ולאחר מכן החלטנו ללכת לארוחת שבת במקום.

לאחר הליכה של 30 דקות ממרכז העיר, ועוד עליה של 20 דקות (שהיא בקטנה, אבל אם אתה מגיע עם תיקים גדולים להוסטל בפעם הראשונה מעט מבאס לעלות אותה), הגענו למקום יפיפה, באמצע הטבע של יאנגשו. משקיף על כל הנוף והסביבה. אילן, בעל המקום, חוזר בתשובה טרי, הציג לנו את הנפשות הפועלות, אמר שיש במקום 15 חברה ישראליים ושכולם טרחו בהכנת הארוחה עד לפני ממש חצי שעה.

עלינו אל הגג לראות את הנוף היפה, ולאור דמדומים חזינו בתפילת ערבית משותפת של כמה מיושבי ההוסטל, אינני דתייה אך זה היה מרגש, קצה העולם, ביאנגשו שבסין, להסתכל על השבת יורדת עם צללי יהדות מפי בחורים צעירים, שכל אחד מהם מתגעגע לביתו כמה חודשים זה מכבר. הארוחה הייתה מעולה, נכנסנו לגלות סלטים טובים וחלות שבת, דג, עוף ומכל הבא ליד… הארוחה הייתה ארוכה ומדוברת, ואילן ראיין כל אחד וביקש לשמוע סיפורים. כן, מידי פעם הוא הזליף סיפור דתי עם מוסר השכל, אבל בטוב טעם בעיני. היה מאוד חמים ומעניין.

הנוף ליאגדשו מההוסטל “Mecan” (מכאן)

הופתענו לגלות שאילן הקים במקום מפעל רציני: וכל מי שירצה להשתכן באזור, יגלה שבילי הליכה מסומנים על ידי הצוות שלו, מפרץ עם כלי שייט, קייאקים ואבובים נגישים, ועוד. הוא בהחלט השקיע במקום ובסביבה שלו. הדרך חזרה למרכז העיר בלילה דרשה פנסים, ולא מומלצת לבד.

קורס בישו​ל ביאנגשו:

יאנגשו מציעה הרבה קורסים: בישול, טאי-צ’י ועוד כל מיני. הבוקינג היה דרך ההוסטל ובאו לאסוף אותנו ממש ממנו, זה נורא נוח. נורא התרגשתי לקראת קורס שכזה, כדי ללמוד את רזי המטבח הסיני, ועוד כששמעתי שאנחנו הולכים להכין דאמפלינגס התרגשתי עוד יותר. החוויה הייתה חצי צפויה וחצי לא, כפי שהיטבנו ללמוד מסין.

הסיור התחיל בסיור בשוק- שזה דווקא מיוחד נורא. כל הירקות והפירות שרצית לדעת איך קוראים להם ולא העזת לשאול, הלך הרוח המקומי, לראות איפה הם עושים קניות כדי לבשל. זה היה נפלא. לשוק היה חלק צמחוני וחלק בשרי. בשביל החלק בשרי צריך לב חזק, יש שם הרבה בעלי חיים שלא פשוט לראות, וגם בשר כלבים וחתולים, הריח גם בעייתי  – לכן, אם למישהו זה יפריע, עדיף להגיד למדריך בכניסה לשוק.

המשכנו לכפר השכן, בו היו מטבחי הבישול שלנו, מה שנתן אווירה רגועה ופתוחה לאוויר, והיה נעים מאוד. במהרה גילינו שדמפלינגס זה כל דבר שניתן לטבול בסויה ולאכול. וכך ייצא שהכנו חביתיות כמנה ראשונה, ולא מה שהיה לנו בראש בצורת כופתאות סיניות. כך שזה נתן רעיונות יצירתיים אך לא היה מה שחשבנו.

שאר השיעור היה פשוט מידי לטעמי, לא מחדש משהו באומנות הבישול, אבל כן נותן מושג על הטעמים שהם משתמשים בהם במטבח, וזה נחמד (עשינו סוגים מסויימים של מוקפצים). לאחר מכן יש ארוחה של כל המנות שבישלת וזה נחמד מאד.

השוק ביאנגשו

קורס בישול ביאנגשו

מפה