הכל על - ההיסטוריה של לונדון
 
דף הבית >> הכל על לונדון >> לונדון מידע כללי >> ההיסטוריה של לונדון

הכל על לונדון
עוד תחת לונדון מידע כללי:


עוד תחת לונדון:
פרסומות

 
 
 
הכל על - מידע לתייר ולמטייל הישראליבניית חופשה בלונדון:
מלונות | טיסות | חבילות | כדורגל | השכרת רכב
Booking.com  

הצעות חמות למלונות



 

ההיסטוריה של לונדון

ההיסטוריה של בירת האי הבריטי

ההיסטוריה של לונדון ארוכה וסבוכה. כדאי מאוד להכירה כדי להבין את סיפורה של העיר.
בעמוד זה ניסינו לספר את סיפורה של לונדון תוך התייחסות לאתרים המרכזיים שלה, למלכים המעניינים, למדענים ולאנשי התרבות שחיו ועבדו בה. 


 
 
לחץ לצפייה


טבלת ניווט מהיר - ההיסטוריה של לונדון
ראשיתה של לונדון
הפוליס לונדויוםבואידקה
לונדון בימי הביניים
הרפורמציה בלונדון
ג'פרי צ'וסרמגפות בלונדוןמרידות בלונדוןהמלך הנרי השמיניבלאדי מרי, תקופת אליזבת הראשונההמאה ה-17, מלחמת האזרחים בבריטניה, המגפה הגדולה והשרפה הגדולהאוליבר קרומוולכריסטפר רן
לונדון במאה ה-18 והתקופה הג'ורג'יאנית
לונדון במאה ה-19
לונדון במאה ה-20
עזרה בתכנון חופשה בעיר



ראשיתה לונדון - לונדוניום ולונדון בעת העתיקה

למרות האגדות שהיו על האזור ששייכו את המקום ליישוב אליו הגיעו יוצאי טרויה (חשוב לציין שזו היא אגדה רווחת, רבים הם המקומות שקושרים עצמם לעיר ההרוסה של טרויה - כולל רומא - ראה ההיסטוריה של רומא), אזור העיר לונדון היה מיושב כבר שנים רבות.

איש לא יודע להעריך מתי בדיוק התחילו להתיישב על גדות התמזה (River of Thames) שבטים קלטיים שחילקו ביניהם את אזורי המחייה והיו נלחמים ביניהם לעיתים תכופות (שארית לתקופה זאת אפשר לפגוש למשל במוזיאון הבריטי).

   פרסומת   


 
לונדיום
דגם של הנמל בתקופת לונדיום,
מוצג במוזיאון לונדון
(צילום: Steven G. Johnson)
ההיסטוריה הכתובה של העיר מקורה בימי הרומאים, כאשר בערך ב-55 לפנה"ס חדרו צבאות רומא בפיקודו של גנרל שאפתן בשם יוליוס קיסר לאי הבריטי. יוליוס קיסר ניסה לכבוש את האי פעמיים, וכשל.
מאה שנה לאחר מכן הגיע קלדיוס עם צבאות חזקים יותר לבריטניה. כאשר הגיעו הרומאים שוב לאי הבריטי בחרו את אזור התמזה כמקום מתאים לבניית בסיס תחבורתי להתיישבות הרומאית, זאת מכיוון שקל היה להביא אוניות אל הנקודה, קל להעביר את האספקה ביבשה ואפשר גם לבנות גשרים בקלות יחסית.  
ניתן לומר שעם הפלישה הראשונה הצבאות הרומאים רק עברו במקום, לקחו עבדים וחזרו לפורום רומנוס לספר על ממצאיהם, ורק בגל השני של התנועה הרומית למקום הם ייסדו את בריטניה של ימינו.

קלודיוס וחיילותיו הקימו  את העיר לונדויום (שהוא עיוות לאטיני למושג קלטי שפירושו כנראה ה"מבצר של האגם") בערך באזור הסיטי של לונדון של היום. לונדוניום הייתה מוקפת חומה (השערים בה העניקו כמה מהשמות לרחובות באזור הסיטי, כמו רחוב 'ניו גייט' של ימינו), שאפשרה לרומים לשלוט במקום ובאי הבריטי. את שרידי החומה הרומית ההיא תוכלו לראות במוזיאון לונדון.
כבר באותה תקופה החלה התפשטות של ההתיישבות מעבר לשטחי לונדוניום, לכפרים ולחוות שסבבו סביב עיר הנמל - שכיאה לערי נמל אחרות משכה אליה בעיקר סוחרים. דוגמה טובה לכך היא הכפר שעמד במקום בו נמצא היום מתחם קובנט גארדן. ה"פוליס" של לונדיום שימשה כמרכז עירוני וכלכלי עבור כפרים אלו ולאט לאט החלה להכיל אותם בתוכה.




בודיאיקה
פסלה של בודיקה בארמון ווסטמינסטר
(צילום: Gary Houston)
הסיבה לבניית החומה הכה מפורסמת של לונדניום היא העובדה שהרומאים לא התנחלו במקום ללא התנגדות מקומית. הההתנגדות המפורסמת ביותר הייתה כאשר השבטים המקומיים שנהגו להילחם בינם לבין עצמם התאחדו תחת שרביטה של המלכה בודצ'י או בודיקה (Boudica) - מלכה אכזרית, חזקה וגיבורה שניסתה להילחם בפולש הלבונטיני. מיותר לציין שללא הצלחה. היום בודיקה היא אייקון תרבותי שמסמל את העוצמה והגבורה הבריטית. הסמל המפורסם ביותר שלה הוא פסלה שנמצא ממש ליד ארמון ווסטמינסטר, בו היא מתוארת נהוגה בכרכרה ומלווה בלוחמות חשופות חזה (זהו סמל של שאיפה לחירות ולא סמל אירוטי למי שמתבלבל).
מלבד החומה, הרומאים בנו כאן גם אמפיתיאטרון, פורום, שערים וגשר אחד ויחיד שחיבר את שתי גדותיו של התמזה, היכן שהיום עובר גשר לונדון.


לונדון בימי הביניים

הקמת מלוכה "שונה" - מלוכה ודמוקרטיה היחיו יחדיו?

ההסכם בין ויליאם מנורמנדי לאנשי לונדון 
אנו קופצים 1,000 שנה קדימה (זה לא שלא קרה כלום בתקופה הזו, אבל היא לא כל כך מעניינת ואין הרבה מידע עליה, מלבד החלפת ידיים בין הסקסונים לדנים).
ב-1043 עולה לשלטון אדוארד המאמין. בזמנו לונדון היא כבר עיר גדולה ומשמעותית. הוא קובע את ביתו באזור ווסטמינסטר, מקים את מנזר ווסטמינסטר ומנציח את הזיהוי של האזור עם בית המלוכה.
לאחר מותו מתרחשת בלונדון סנסציה.
ב-1066 לספירה עוברת העיר כיבוש, יחד עם הכיבוש של האי הבריטי כולו על ידי המלך ויליאם וצבאו מנורמנדי שבצפון צרפת. ויליאם קיבל את ברכת האפיפיור לשלוט בלונדון ובבריטניה. ניתן לומר שזה לא היה ממש כיבוש. ויליאם מנורמנדי כבש את האי הבריטי 
די בקלות, אך בחוכמה רבה לא פרץ ללונדון ורק ישב מולה עם צבאו. בכך הוא הביא את פרנסי העיר לתובנה שכדאי להם לקבל אותו כמלך על בריטניה ועל לונדון. ויליאם בתמורה העניק ללונדון אוטונומיה רחבה במיוחד. אז גם הופכת לונדון לראשונה לעיר הבירה של האי ולפי מרבית ההיסטוריונים בתקופת זמן זו אנו מתחילים להתייחס לתחילתם של ימי הביניים באנגליה בכלל ובלונדון בפרט.
ויליאם היה שליט פרודקטיבי ופעיל במיוחד. פועליו באי הבריטי עדיין עומדים על תילם. תוכלו לראות את מצודת לונדון שנבנתה בזמנו על מנת להגן על העיר מהפלישות שאפיינו את ההיסטוריה של העיר לאורך השנים (באותה זמן היא עוד לא הייתה מצודה אלא רק המגדל הלבן שעומד במרכזה). 
ההסכם בין ויליאם לבין נציגי העיר הפכו להיות מאפיין מיוחד שיבדיל את לונדון (ואנגליה בכלל) מערים רבות באירופה, כאשר המלכים השונים הבינו שאינם כל יכולים ויש לאזרחי העיר ולמנהיגיה סמכויות רבות.
מערכת יחסים זו קיבלה תוקף חוקי בתקופתו של המלך ג'ון, שקבע את זכויות אזרחי לונדון וזכויות מנהיגיה בהסכם המפורסם שזכה לשם "מגנה כרטה". המגנה כרטה אפשרה לאזרחי לונדון ואנגליה (במיוחד לבני המעמד הגבוה) להתנגד למלך ולמנוע ממנו קבלת החלטות הרות גורל, כמו יציאה למלחמה ללא אישור המועצה. מיד לאחר פרסום המגנה כרטה החל גם להתכנס הפרלמנט הבריטי. היחסים הללו בין המלוכה לאליטות האזרחיות הוא שם דבר בהיסטוריה של אירופה. מצד אחד, צעד זה הביא למהפכה ולמלחמת אזרחים (ראה בהמשך) מלחמת האזרחים הבריטית. מצד שני, הוא אפשר את בנייתה של אחת מהמערכות הפוליטיות היציבות ביותר בעולם. מערכת שממחישה את חשיבותם של היזונים ובלמים בממשל.

כך התפתחה העיר (הגיעה לסביבות ה-40,000 תושבים) והפכה להיות כר פורה לעבודה של סוחרים רבים. באותה עת התחילו להתפתח גילדות המסחר והעבודה המפורסמות של לונדון. הסוחרים היו בונים את בתיהם על גדותיו של 
התמזה.
הרשויות המוניציפליות של לונדון התחילו להתעצב (נבחר לראשונה מאיור, מעין ראש עיר ללונדון). הפיתוח הכלכלי הזה הביא לבניית חלקים מארמון ווסטמינסטר ולבנייתו של  גשר לונדון(במאה ה-11, בימיו של המלך הנרי השני) שאמנם לא היה הגשר הראשון שחצה את התמזה, אבל היה אחד הגשרים הגדולים שמעליה ואפשר מעבר קל ומסודר יותר בין צדדיו השונים של הנהר. בנוסף לכך, נבנו גם לא מעט מבני דת ומנזרים בתקופה זו (אפילו החלה להיבנות הגרסה הראשונה של כנסיית סנט פול).

דמותו של האמן הגדול ביותר של אותה תקופה היא של ג'פרי צ'וסר (אמן ואיש חצר), שסיפורו "סיפורי קנטרברי" מתאר את העלייה לרגל של דמויות בריטיות טיפוסיות לקבר של תומאס בקט (הארכיבישוף של קנטרבנרי שהוצא להורג על ידי המלך הנרי השני והפך בכך לקדוש מעונה). סיפור זה מתאר את אנגליה של אותה תקופה ונחשב לאחת מהיצירות החשובות ביותר בספרות הבריטית.


המגפה הגדולה
המגיפה הגדולה בלונדון (מקור)
אך על תתנו לאידיליה הזו ולניצני הדמוקטריה להטעות אתכם. היו הרבה מאוד בעיות.
אלה שסבלו בעיקר היו הקרובים לליבנו, יהודי לונדון, שלמעשה מתקופתו של המלך ריצ'רד לב הארי (שבעיני רבים הוא גיבור כי הוא מצויר בידי התרבות המערבית כמשחרר ירושלים מידי המוסלמים, אך למעשה אנו כיהודים צריכים לסלוד ממנו כיוון שמדובר באחד משונאי היהודים הגדולים בהיסטוריה) התחילו לקיים אירועים ללא יהודים בלבד ולפגוע בזכויותיהם. מצבם הלך והדרדר עד שגורשו מהאי הבריטי בתקופת אדוארד הראשון, בסוף המאה ה-13.

העיר סבלה מפגיעה סניטרית קשה, שבאה לידי ביטוי בצורה המוחשית ביותר בתקופת ה"מגיפה השחורה", מהנוראיות שבמגפות אירופה. המגיפה פגעה באוכלסיית לונדון (לפחות באי הבריטי לא יכלו להאשים את היהודים כמו שקרה במרבית הארצות האחרות, כיוון שכאמור, הם גורשו חמישים שנה קודם). מגיפה קשה נוספת שספגה לונדון היא המגפה הגדולה (עליה נדבר בהמשך).
בתקופת המגיפות, רוב ההנהגה ורוב אנשי האצולה ברחו (כולל המלך ומשפחתו) ומאחור נשארו הרופאים ואנשי הדת. בניסיון להתמודד עם המגיפה השתמשו השלטונות בכמה שיטות מעניינות, כמו למשל חיסול כל החתולים והכלבים שהיו בעיר, אך למעשה זה רק הביא לחיזוק התפשטוטה (החיידק היה על פשפשים שחיו בפרוות העכברושים). בנוסף, ניסו השלטונות ניסו לשרוף תבלינים ולהרחיב את עישון הטבק בתקווה שאולי הריח החריף ימגר את המגיפה. את המגיפה הגדולה עצר רק אסון נוסף - השריפה הגדולה של לונדון שחיסלה את כל אזור הסיטי של לונדון, אך בד בבד חיסלה את המגפה.  

כאמור, האידיליה בין המלך לבין ההנהגה המקומית (בעיקר האצילים) לא תמיד נשמרה. בזכות כל המצודות והחומות (וכמובן תעלת למאנש) אנגליה אמנם לא ידעה יותר פלישות מבחוץ, אך היא חוותה לא מעט מלחמות שנבעו מחיכוכים פנימיים בין המלך (שלרוב היה מבית נורמנדי בצרפת ולא מקומי) לבין האצולה ותושבי לונדון. אם תרצו היה זה מאבק בין הסיטי לווסטמינסטר, שהתניע תהליכים היסטוריים רבים בעיר וחלק לא מבוטל מהם הגיע לכדי אלימות. 
במרד הברונים קראו בני האצולה המקומית לנסיך לואי לפלוש לאנגליה ולסלק את המלך ג'ון, שלא כיבד את האוטונומיה של התושבים. כך הנסיך הצרפתי לואי השמיני יצא עם הצבא הצרפתי המלכותי להילחם במלך ג'ון, ויחד עם הכוחות המקומיים הצליח לכבוש חצי מהאי הבריטי. לאחר מותו של המלך ג'ון הפנו הכוחות שלחמו איתו את חרבם נגדו, מנעו הגעה של אוניות לוגיסטיקה לאי והביאו לסילוקו של לואי מבריטניה.


מרד האיכרים

כמאה שנה לאחר מרד הברונים חל בלונדון מרד האיכרים. לאיכרים נמאס משלטון האצולה המדכא שבנה חברה פאודלית שלא אפשרה לצמיתים האיכרים חיי חופש. הם הסתוונרו מעליית כוחם של המעמדות הנמוכים באירופה, ויחד עם הרעה בתנאי הסחר שלהם והעלאת המיסים בעקבות מלחמה שהייתה בין צרפת לבריטניה פרצו האיכרים במרד. האיכרים, בהנהגתו של ווט טיילר, פלשו למצודת לונדון, ערפו את ראשיהם של אנשי אצולה רבים ושרפו בתי אצולה רבים אחרים. המרד פסק רק כאשר ויליאם וולוורת' ראש העיר דאז דקר בעצמו את טיילר ושכנע את האספסוף לתמוך שוב במלך ריצ'ארד השני, שהיה בן 15 בלבד. האגדה מספרת שריצ'ארד השני אמר לראשי המורדים לאחר מותו של טיילור "הרי אין לכם מנהיג עכשיו, אני הוא מנהיגכם" והם הבינו את צדקת דבריו.
מלבד זאת, ב-1666 חווה העיר את השריפה הראשונה שלה (אירוע שחזר על עצמו לאורך ההיסטוריה של העיר לונדון) והיא נבנתה מחדש היכן שהגרעין המרכזי של העיר נמצא עד היום, באזור הלונדון סיטי.
לאחר השקטת תקופת המרידות והחזרת היציבות לעיר, חזרה העיר לתנופת צמיחה והתפתחה בצורה ניכרת, תוך שהיא משמרת את הסטטוס קוו שבין המלך לבין אצולת העיר. המלכים האנגלים עברו לשבת באזור ווסטמינסטר והממשלה האנגלית בנתה את ביתה בעיר.

בד בבד עם  הפיכתה של לונדון למרכז שלטוני הפכה העיר למרכז כלכלי חזק והסוחרים בה צברו כוח רב אל מול השלטון. הם הקימו גילדות מקצועיות שבחרו את ראש העיר של לונדון והיו בעלי סמכויות רבות אל מול הממשלה והמלוכה.
במאה ה-15 הסתיימו מאבקי השליטה על העיר והנרי השביעי השתלט עליה ועל אנגליה כולה. הוא ביסס את שליטתו על ידי החלשת האצולה ובנייה של מבנים כמו "קפלת הנרי השביעי" ב
מנזר ווסטמינסטר. אך יחד עם החלשת האצולה והממשלה, הקפיד המלך הנרי על שמירת חופש הפעולה של מעמד הסוחרים (הוא אפילו הקפיד להחזיר כספים שלווה מהם). היו עוד כמה ניסיונות מרידה בתקופה זו כמו של פרקין וורבק (שסיים את המרידה תלוי על עץ), אך הלחימות הבלתי פוסקות בעיר יחסית נרגעו והצמיחה המשיכה.

הרפורמציה בלונדון

אוהד עם הבובה של המלך הנרי השמיני במאדאם טוסו 
(צילום מקורי)
בתקופת הרפורמציה שהרעידה את אירופה באמצע ימי הביניים (לדוגמה סיפור המלחמות של צרפת, בספרד או בפראג), בריטניה ולונדון נשארו רגועות, ואפילו כאשר הנרי השמיני ביצע את אחד המהלכים החשובים מבחינת יחסי הדת והשלטון בבריטניה המעבר היה חלק. הנרי רצה לגרש את אשתו קתרין מאראגון שלא העניקה לו בן זכר ולהתחתן עם אישה אחרת. לצורך כך הוא היה חייב להיפטר מההנהגה הקתולית (שכידוע אוסרת על גירושין). כך הוקמה הכנסייה האנגליקנית, שראש הכנסייה בה הוא המלך, ולכן יכול להתגרש כאוות נפשו.  
לאחר הקמת הכנסייה האנגליקנית, המלך הנרי השמיני לקח לעצמו שטחים רבים שהיו בידי המנזרים הקתוליים, חלק הולאמו בכפייה (לדוגמה הקובנט גארדן ומנזר סנט פיטר) וחלקים הולאמו בפחות כפייה (כמו ארמון המפטון קורט, בו נרמז לבעליו, הארכיבישופ של לונדון, שכדאי לו לוותר על הארמון ולא על ראשו).
כדי להשתיק את העם ולהשיג את תמיכתו, העביר הנרי חלק רב מרכוש הכנסייה לידי העם. 
למעשה, המלך הנרי השמיני עשה דבר גדול מבחינה פוליטית (האם המעשה היה מוסרי או לא זו כבר שאלה אחרת...). הוא העיף את הכנסייה הקתולית ואת האפיפיור הרומאי מהתערבות בענייניו - דבר שכל מלך בצרפת או באיטליה היה יכול רק לחלום עליו בימים האלה.
אם מבחינה פוליטית הוא עשה דבר גדל, מבחינה רומנטית ושושלתית הדברים לא צלחו כפי שתכנן. אן בוליין, האישה אותה לקח לאחר שהתגרש, העניקה לו (אבוי) בת בשם אליזבת', אותה נזכיר בהמשך. כפי שכבר הבנתם, 
המלך הנרי לא היה מסוג הגברים שתומך באשתו בכל מחיר. הוא ערף את ראשה ולקח לעצמו אישה אחרת - ג'ין סימור (לא השחקנית) שלמרבה הצער מתה בלידה, אך סוף סוף העניקה למלך בן זכר.

תקופתה של מרי והתקופה האליזבתנית

המלכה מרי

בלאדי מרי
המלכה מרי  
מתוך הגלריה הלאומית לפרוטרטים 
ציור: Lucas Harembourg
לאחר המלך הנרי השמיני עלו שתי מלכות, כל אחת מהן היא אייקון בפני עצמו. הראשונה היא מרי או "בלאדי מרי" שהייתה בתו של המלך הנרי השמיני ואשתו הראשונה קתרינה מאראגון (הממלכה הצפון-ספרדית). היא הייתה אמורה לרשת את המלך הנרי השמיני לאחר מותו (כיוון שיורש העצר ריצ'ארד היה חולה ולא היה מסוגל להגיע לכדי יכולת שליטה). אך מכיוון שמרי הייתה קתולית ניסו ריצ'ארד והאצילים של ווסטמינסטר לדלג עליה והעביר את השלטון לפרוטסטנטית ג'ין גריי.
מרי לא וויתרה, כינסה צבא וזכתה מחדש בתמיכת האצולה (על ידי שימוש בטיעון החוקי - שהמלוכה שייכת לה על פי חוק). מרי השתלטה על המלוכה בעצמה 13 יום בלבד לאחר שגריי עלתה לשלטון. מרי כלאה את ג'ין גריי בטאוור של לונדון למשך של תשעה חודשים ואז הוציאה אותה להורג.  
  
את השם "בלאדי מרי" (או מרי העקובה מדם, בעברית) היא קבלה ב"זכות" ולא בחסד, לאור העובדה שידיה שפכו לא מעט דמים. היא החליטה להחזיר את בריטניה לחיק הקתוליות, רדפה את הפרוטסטנטים בחורמה והוציאה להורג מאות פרוטסטנטים בטענת כפירה. ניתן לשער שדחף זה היה מושפע לא רק מהאיום שיצרו על כסאה, אלא גם מהעובדה שאמה איבדה את כתרה ותארה כמלכת אנגליה לא מעט בגלל העזרה שהעניקו הפרוטסטנטים לאביה.


מעניין לדעת: המלכה מרי שימשה כנראה כ"מוזה" למלכת הלבבות מספריו של לואיס קרול "אליס בארץ הפלאות" ו"אליס בארץ המראות". אם עובדה זו מוטלת בספק, אז העובדה הבאה היא מוחלטת - המשקה בלאדי מרי קרוי על שמה.

המלכה אליזבת' הראשונה

אחרי המלכה מרי עלתה למלוכה באנגליה המלכה אליזבת'. תקופתה של אליזבת' הראשונה ידועה בזכות הצמיחה הרבה שהוחזרה לעיר. אליזבת' החזירה את הכנסייה האנגליקנית למרכז הבמה בבריטניה, הפסיקה את הרדיפות הדתיות והייתה כידוע מלכה נערצת שמדברת אל העם בגובה העיניים (ישנם סיפורים על יריקות של המלכה בציבור). אליזבת' הראשונה התסיסה מחדש את המסחר בעיר, שרק הלך וצמח והפך את לונדון למרכז כלכלי עד ימינו. 
אליזבת הראשונה
המלכה אליזבת הראשונה
חברות רבות הוקמו כאשר רעיון המונופול לחברות גדולות הפך להיות לראשונה פעיל ומעוגן בחוק. שתי חבות מפורסמות שזכו למונופול זה הן חברת "הודו המזרחית" וחברת "רוסיה". תופעות אלו הביאו את הנמל של לונדון להיות נמל שוקק חיים והפעיל ביותר בעולם, ואת העיר למרכז פיננסי עולמי (הבורסה המלכותית הוקמה בזמן זה). נהר התמזה שחיבר בין שני חלקי העיר - ווסטמינסטר המלכותי והסיטי המסחרית - כלל אלפי סירות שהעבירו נתינים לונדונים ממקום למקום.
ליד אזורים אלו צמחו אזורי שווקים שילוו את העיר עד ימינו (כמו שוק הפירות והירקות של קובנט גארדן), ושופצו ושוחזרו מבנים חשובים (כמו קתדרלת סנט פול).

אם בתקופתה של מרי הקתולית הבילוי הרווח בלונדון היה לעלות כופרים על המוקד, בתקופת אליזבת' הבילוי היה תיאטרון, מלחמות בדובים (לעם) והיאבקות בכלי נשק (אותו אהבו בני האצולה). בתקופה זו פעלו בעיר מחזאים רבים כמו ספנסר, בן ג'ונסון וגם מחזאי צעיר בתחילת דרכו ששמו ויליאם שייקספיר  (את מודל התיאטרון בו הוא פעל אפשר לראות בתיאטרון הגלוב השייקספירי, תיאטרון אחד מיני רבים שפעל בתקופה זו בסמוך ללונדון סיטי). שייקספיר ממש לא היה המחזאי היחידי שפעל בלונדון. תרבות הדרמה והמוסיקה הייתה נפוצה וענפה בלונדון האליזבתנית, כאשר בחלק לא מבוטל של אירועים אלו הייתה לוקחת חלק המלכה עצמה.
המלכה אליזבת' הפכה להיות שם דבר בתחום הדיפלומטי של אירופה והתמודדה בצורה מדהימה עם צרפת וספרד. בתקופתה הפך הצי הבריטי לצי החזק ביותר בעולם, במיוחד לאחר שניצח את הצי הספרדי במלחמת אנגליה-ספרד (צריך לומר שהצבא הבריטי באותה תקופה היה חזק בים, אך ביבשה לא ממש הלך לו והוא כשל בדיכוי המרד של האירים שהתחילו כבר אז בשאיפתם לעצמאות).
 
מומלץ לקרוא על תקופה זו בפרויקט הנפלא של תיכון עירוני א' המוקדש לתיאטרון בכלל, עם מידע רב על התיאטרון השייקספירי ותקופתו:
http://www.schooly.co.il/MySchool/main_page_c.asp?SchoolId=550&topicid=136341&page=1 


המאה ה-17, מלחמת האזרחים בבריטניה, המגיפה הגדולה והשריפה הגדולה

פסלו של קרומוול
פסלו של אוליבר קרומוול בארמון ווסטמינסטר
(צילום מקורי)
במאה ה-17, בתקופתו של המלך סטיוארט, יצאה לונדון מגבולות הסיטי כיוון שעשירי העיר ואציליה רצו לצאת מצפיפות ההמון ולעבור להתגורר בסמוך למלוכה, בחלקים הקרובים לווסטמינסטר. האזור הצפוני של לונדון מורפילדס (באנגלית: אדמות ביצה), יובש אמנם בתקופה זו, אך נחשב לאזור מסוכן למגורים מחשש לשודדי דרכים ופושטי יד. מסיבה זו העדיפו האריסטוקרטים להתגורר באזורים מערביים יותר לסיטי. בתקופה זו חברו לעיר לונדון אזורים חשובים כמו הסוהוההכנות להכתרתו של המלך ג'יימס הראשון נפסקו בשל פרוץ מגיפה נוספת. כדי לעודד את האוכלוסיה, הורה המלך להשיב את המסורת של מופע ראש העיר אשר הופסקה שנים רבות קודם לכן. בעקבות המגיפה נבנו בעיר בתי חולים רבים, וכן נבנה בעיר בית ספר לרפואה.
בתקופה זו היה האולם המרכזי של קתדרלת סנט פול מקום המפגש העיקרי של תושבי הסיטי. בתוך הכנסייה בוצעו מרבית פעולות המסחר, עורכי דין נפגשו עם לקוחותיהם, ומרבית העסקאות נערכו בכנסייה. בחצר הכנסייה בוצעו מרבית מכירות הספרים של העיר, ורחוב פליט (Fleet Street) היה אזור השעשועים של העיר. בתקופת המלך ג'יימס הראשון הפך התיאטרון (שהיה לפני כן נחלת ההמון והמלכה אליזבת') לפופולארי גם בקרב האריסטורקטיה, וברחוב פליט נבנו מספר תיאטראות נוספים על אלו.
עוד בתקופתו של המלך ג'יימס הראשון - נבנים הכיכרות המרובעים המשלבים גינה וכיכר (המפורסם שבהם הוא זה שבקובנט גארדן) ופועל בעיר אנדיגו ג'ונס שאחראי על בנייה של אתרים רבים בעיר (כמו למשל הוויט הול). 
לאחר מותו של המלך ג'יימס עולה לשלטון המלך צ'ארלס הראשון (1625) ולונדון עתידה להיכנס לתקופה הקשה ביותר של המאבק בין המלוכה לפרלמנט, תקופה משמעותית בעיצוב אופייה של בריטניה והעולם המערבי כולו. ג'יימס ניסה לשלוט בלונדון ובאנגליה ללא תמיכה של הפרלמנט, היות ולפי המגנה כרטה - לפרלמנט ולאזרחים (בעיקר לאליטות) היו זכויות שהם לא התכוונו לוותר עליהם. כך נוצר מאבק גלוי בין הפרלמנט והמלוכה (במאבק זה תמכו שני בתי הפרלמנט, גם בית הלורדים השייך לנציגי מעמד האצולה וגם בית הפרלמנט השייך לאזרחים הרגילים). המאבק הגלוי הזה הגיע לכדי רתיחה של ממש כאשר בינואר 1642 הורה המלך על מאסרם של חמישה מחברי הפרלמנט הבריטי. החמישה קיבלו את ההגנה האזרחית והוסתרו בסיטי של לונדון (אליה אסור לכוחות המלך להיכנס על פי הסכם המגנה כרטה).
מתח זה היווה את אחת הסיבות לפרוץ מלחמת האזרחים בין כוחות הפרמנט בהנהגת אוליבר קרומוול לכוחות המלך. העיר לונדון תמכה בכוחות הפרלמנט כנגד המלך. המלחמה נערכה עד לשנת 1649, אז על אף שהמלך זכה בקרב ברנטפורד (מערבית ללונדון), לאור ההתאוששות המהירה של כוחת העיר החליט המלך שלא לתקוף את העיר ולסגת.
 ההצלחה הכלכלית של לונדון במשך השנים אפשרה לה להתארגן, לבנות ביצורים היקפיים ובלסוף להביא לנצחון על המלוכנים. המלך צ'ארלס נשפט וראשו נערף (פסלו של המלך מוצב היום בסמוך לכיכר טרפלגר, וכמו כן פסל של ראשו מוצב בגאווה באולמות המשמר הרכוב ראה: מסלול ווסטמינסטר).

אך אם חשבתם שלונדון ובריטניה עברו לשלטון דמוקרטי - טעיתם. על העיר משתלט אוליבר קרומוול, שמכריז על עצמו לורד פרוטקטור (או "הלורד המגן") והופך את בריטניה לדיקטטורה. דמותו של קרומוול שנויה במחלוקת. מצד אחד הוא הופך את בריטניה לבלתי תלויה במלך, מצד שני קרומוול לא נתן אלטרנטיבה אמיתית לשלטון המלוכה. הוא היה עריץ דתי (הוא היה פוריטן, אותו זרם נוצרי שלאחר מכן יברח מבריטניה לאמריקה ויקים את ארצות הברית), פנאטי ודיקטטור בפני עצמו. שלטונו העריץ הביא את אזרחי לונדון להתגעגע לשיטת המלוכה הישנה (זו היא דעה פרשנית ולא עובדה היסטורית).
לכן, ב-1660 קראו אנשי העיר לונדון למלך צ'ארלס השני מהגלות בצרפת, שיבוא למלוך עליהם בחזרה (אירוע המוכר כ"רוסטרציה"). ראש הפרלמנט מגיש את חרבו לצ'ארלס השני כאות של כניעה וצ'ארלס מחזיר לו אותה כאקט של פייסנות. הפעם המלך והפרלמנט מבינים שעליהם לשתף פעולה. יחד עם המלך מונתה קבוצה של חמישה יועצים (מתוך אנשי הפרלמנט) שנקראו ה"קבינט" והם למעשה היוו את המשקל החשוב ביותר להחלטות של המלך.
המתח בין המלוכה לפרמנט יכול להתבטא גם בפסלים המוצבים בעיר עד היום. כמו שפסלו של המלך צ'ארלס הוצב סמוך לטרפלגר (שם גם איבד את ראשו) פסלו של קרומוול מוצב בכניסה לפרלמנט (דרישה של המפלגה הליברלית, שמשום מה מנסה לצייר אותו כליברל).
תקופה זו הייותה כר פורה לשתי יצירות חשובות. האחת ה"לוויתן" של תומס הובס. הובס, שהיה מקורב למלך צ'ארלס הראשון וברח מבריטניה לצרפת לאחר ניצחון הפרלמנט, ראה את מלחמת האזרחים ואת החללים הרבים שבעקבותיה וכתב ספר מהפכני שהצדיק את קיומו של מלך ושלטונו האבסלוטי. הוכחה זו, שהייתה תבונית ולא דתית (מלך יחיד ימנע מלחמות אזרחים הנגרמות בזמן אנרכיה שלטונית), הייתה מהפכנית וגם ניסחה בפעם הראשונה בצורה מסודרת את הזכויות הבסיסיות שיש לכל אדם. דור אחד לאחריו, ג'ון לוק רואה את חזרת השלטון המלכוני וכותב את "על האמנה החברתית", הספר הראשון שמסביר את חוסר המוסריות של המלוכה ואת הצורך בשלטון פרלמנטרי המבוסס על הסכמה בין האזרחים, ויוצר את הכר לשלטון הליברלי-דמוקרטי (לא תמיד מילים אלו היו חופפות או משלימות), כפי שאנו מכירים היום.

מאז ועד היום הבריטים לא מנסים להחליף את רעיון המונרכיה ואילו המלכים מבינים לרוב את מיקומם ולא מנסים לפגוע בחירות הפרלמט. מתעצבות בלונדון שתי מפלגות - הטורים (תומכי המלך) והוויגים (איכרים ופוריטנים) שקיימות בגלגולים שונים עד ימינו. בגלל שהשיטה הזו מחזיקה כבר יותר משלוש מאות שנה נראה שהיא מוצלחת עבור הבריטים, שכנראה אוהבים לראות את המלכה מבזבזת את כספי המיסים שלהם מבלי שהיא צריכה לעסוק אפילו בניהול המדינה. 
בימי צ'ארלס השני, הפורטניות הקשה חוזרת לחור ממנו היא יצאה בימיו של קרומוול ולונדון חוזרת להיות עיר של הוללות, תיאטרון (שמוכנס לתוך העיר) ומוסיקה. גני החיות שבפארק סנט ג'יימס מוקמים ולונדון מורחבת בכלכלה, בדמוגרפיה ובפיתוח העירוני.


המגפה הגדולה והשריפה הגדולה

השריפה הגדולה של לונדון - הסבר בפליימוביל 
הפיתוח הדמוגרפי של לונדון הוביל גם לצפיפות וללכלוך. התנאים התברואתיים הקשים הביאו לפריצתן של מגפות רבות בעיר במהלך השנים, אולם המגפה הגדולה ביותר אירעה בין השנים 1665-1666, ונפטרו בה למעלה מ-60,000 מתושבי העיר (לפי סברה אחרת, למעלה מ-100,000 תושבים) - אחד מכל חמישה תושבים! המגפה הגדולה נעצרה אמנם, אך אסון נוסף ולא פחות גדול פקד את העיר - השריפה הגדולה שהרסה חלקים גדולים מהעיר. אולם מעז יצא מתוק, והשריפה הגדולה של העיר הביאה לקיצה של המגפה (כנראה בגלל שחיסלה את העכברושים שהובילו את הקרציות שהעבירו את המחלה).
כמה מילים נוספות על השריפה ההיא שהפכה להיות אירוע מכונן בנרטיב הלונדוני. ביום ראשון, ה-2 בספטמבר 1666בשעה אחת לפנות בוקר, פרצה השריפה הגדולה של לונדון בסמטת פודינג בדרום העיר. בשל הרוחות החזקות התפשטה האש במהירות וכילתה את מרבית בתי העיר. הרוח נחלשה רק ביום רביעי בשבוע, והאש כובתה ביום חמישי. אולם בשל התחזקות הרוחות פרצה האש בשנית באזור טמפל. לבסוף, רק שימוש באבק שריפה ופיצוץ שארית בתי העיר סביב אזור השריפה אפשר השתלטות על האש. האנדרטה לשריפה הגדולה של לונדון נבנתה כהנצחה לאירוע. (ראה מסלול הסיטי). 
האש השמידה בין היתר את קתדרלת סנט פול, עשרות בתי גילדות ואת הבורסה המלכותית של העיר, אולם מספר המתים בשריפה היה נמוך, ומשערים שלא עלה על 16 אבדות בנפש.



שיקומה של לונדון

מספר ימים לאחר השריפה הוצגו למלך תוכניות לשיקום העיר על ידי האדריכלים כריסטופר רן, ג'ון אוולין ורוברט הוק. רן הציע לבנות שדרות רחבות החוצות את העיר ממזרח למערב ומצפון לדרום, וליצור מספר כיכרות גדולות אשר סביבן יבנו אולמות הגילדות. אוולין הציע תוכנית שונה במעט והציע רחוב ראשי אחד ממזרח למערב. תוכניות אלה לא יצאו אל הפועל בשל שיקולים משפטיים של בעלות האזרחים על הקרקעות, ורחובות העיר נבנו בתוואי המקורי של הרחובות מימי הביניים, תווי הרחובות הקיים עד ימינו (כך התפספס לעשה הסיכוי להפוך את מבוך הסמטאות והרחובות של העיר לונדון ליותר מאורגן ומסודר). רחובות העיר נותרו באותו תוואי, אולם העיר השתנתה - בתיה נבנו אבן ולבנים ולא מעץ (בהתאם לחוק הבנייה מחדש של לונדון 1666 שחוקק הפרלמנט הבריטי, במטרה למנוע שריפות בעתיד). מרבית האריסטוקרטים ובעלי הממון העדיפו שלא לשוב אל הסיטי ועברו להתגורר בווסט אנד בקרבת חצר המלוכה וארמון סנט ג'יימס, אשר נבנה בקרבת ארמון וייטהול שהפך לאחר השריפה למקום המגורים העיקרי של משפחת המלוכה. 
לאורך הרחוב הכפרי דאז, רחוב פיקדילי, נבנו בתים רחבי ידיים של בעלי הממון, כגון בית ברלינגטון, ונוצרה הפרדה בין הסוחרים שהתגורר בסיטי לבין האצילים שהתגוררו בווסטמינסטר.

דמות האומן הבולטת ביותר בלונדון היא ללא ספק של כריסטופר רן. אף שתוכניתו של רן לבנות את רחובות העיר מחדש לא יצאה אל הפועל, נבחר רן להקים מחדש 57 כנסיות עבור העיר ובהן את קתדרלת סנט פול שהפכה מאז לסמל העיר (חוק הבנייה מחדש של לונדון 1670 שנחקק על ידי הפרלמנט הבריטי בתמיכת המלכה אן הסדיר את החלוקה מחדש של המחוזות הכנסייתיים ואת בניית מבני הציבור והקתדרלה בעקבות השריפה).
אם העשירים של לונדון עברו לווסט אנד בעקבות השריפה, פשוטי העם ועניי העיר עברו להתגורר מזרחית לסיטי - באזור האיסט אנד אשר הפך להיות מקום מגוריהם של המעמדות הנמוכים. מאז ועד היום אזור האיסט אנד והשכונות שהתפתחו ממנו כמו וייטצ'אפל, וופינג, סטפני וליימהאוס הם שם נרדף לעוני (ידוע לכל חובב סדרות בריטיות וקוראי סדרת הספרים על נערי הכדורגל של האיסט אנד).

העיר נכנסה שוב לשלבים של פיתוח כלכלי, מאגרים רבים הגיעו לעיר (המפורסמים הם ההוגנוטים שברחו מצרפת, אך גם יהודים שחזרו ללונדון לאור האישור שניתן להם עוד בימיו של קרומוול, ובאותה תקופה הקימו את בית הכנסת הפורטוגזי של לונדון). לונדון הופכת להיות מרכז פיננסי עולמי ומשיגה את אמסטרדם כמרכז מסחר בינלאומי. בנק אנגליה נוסד בסוף המאה והחברה הבריטית להודו המזרחית החלה להגביר את התפשטותה במזרח. בעקבות העלייה בסחר התפתחו תחומים משלימים בלונדון, כמו בנקאות, ביטוח וספנות.
לונדון הפכה להיות הייבואנית הגדולה בעולם של מוצרים מאמריקה ומאסיה. מוצרי הייבוא כללו משי, סוכר, תה וטבק אך החשוב והעיקרי הוא הקפה שמשגע את בריטניה ומביא לפתיחה של עשרות בתי קפה בעיר. בסוף המאה ה-17 משפחת המלוכה עברה לבית חדש. ויליאם השלישי מלך אנגליה לא אהב את לונדון. עשן העיר החמיר את מחלת האסטמה בה לקה, ועל כן לאחר השריפה הראשונה בארמון וייטהול (כן, שוב שריפה - בשנת 1691) רכש את בית נוטינגהאם והפך אותו לארמון קנזינגטון. קנזינגטון היה באותה עת כפר חסר חשיבות, אולם לאחר מעבר בית המלוכה אל הכפר הפך האזור לאזור מגורים פופולארי.
עוד דמויות חשובות שפועלות בלונדון באותה תקופה - אייזיק ניוטון המדען שגילה את כוח המשיכה (יש שאומרים שהוא אחרון האלכימאים ו/או ראשון הפיסיקאים), ההסטוריון סמואל פיליפס (בזכותו בין השאר ניתן להבין את קורות לונדון בשריפה).

 

לונדון במאה ה-18

המלך ג'ורג' הראשון
המלך ג'ורג' הראשון עלה לשלטון של אנגליה ב-1714 והתחיל שושלת של מספר מלכים הקרויים בשם ג'ורג', אשר העניקו לתקופה זו את שמה "התקופה הג'ורג'יאנית". במהלך המאה ה-18 גדלה לונדון והתרחבה במהירות, הן בגודלה הגיאוגרפי והן במספר תושביה. חוקי האיחוד משנת 1707 איחדו את ממלכת אנגליה וממלכת סקוטלנד ואת הפרלמנט הבריטי עם הפרלמנט הסקוטי, והוקמה הממלכה המאוחדת שלונדון הייתה לבירתה (איחוד זה, שהיה חלקו ברצון וחלקו בכפייה, עיצב את הלאומיות הסקוטית עד ימינו כפי שוודאי זכיתם לראות בסרט "לב אמיץ").
שנה לאחר מכן הסתיימו עבודות הבנייה והשיקום של קתדרלת סנט פול. הקתדרלה הושלמה ביום הולדתו של האדריכל שלה כריסטפר רן (אף שנחנכה בטקס שנערך ב-2 בדצמבר 1697, עשר שנים קודם לכן). כמו כן, המהפכה התעשייתית ותחילת עלייתה של האימפריה הבריטית הביאו לגידול רב באוכלוסיית העיר. סוחרים רבים מכל רחבי העולם הגיעו ללונדון על מנת לסחור בה ובמושבותיה. ניצחונה של הממלכה המאוחדת במלחמת שבע השנים העלה את קרנה של בריטניה ברחבי העולם ואת עושרה, והגביר את הסחר העובר דרך לונדון.
במהלך התקופה הזו נוספו לעיר רבעים חדשים, בהם מייפר בוסט אנד, אליהם עברו עשירי העיר. גשרים שנבנו מעל התמזה, ובהם גשר ווסטמינסטר בשנת 1750, איפשרו את פיתוחה של הגדה הדרומית ואת דרום לונדון, וגידולו של נמל לונדון איפשר את פיתוחה של העיר מזרחה. ב-1768 יוצא מלונדון קפטן קוק ומגלה את יבשת אוסטרליה, וכך הופך את לונדון למרכז האימפריה הגדולה בעולם. 
אך כמאמר השיר, אימפריות נופלות לאט, ואכן תהליך הדעיכה של בריטניה מתחיל כמה שנים אחר כך, כאשר בתקופה זו מתרחשת רחוק מלונדון מלחמה שמשפיעה עליה רבות - מהפכת העצמאות האמריקנית שמבטלת בסופו של דבר את שליטתה של אנגליה במדינות ארצות הברית של אמריקה. באותו זמן נכלא במצודת לונדון הנרי לורנס, נשיא הקונגרס הקונטיננטלי, והיה לאסיר האמריקאי היחיד שנכלא במצודה. לורנס שוחרר בתמורה לשחרורו של לורד קורנווליס ב-21 בדצמבר 1781.
בשנת 1762 רכש המלך ג'ורג' השלישי את ארמון בקינגהאם (שנודע באותה עת בשם "בית בקינגהאם") מאת דוכס בקינגהאם. המבנה הוגדל במהלך המאה שחלפה מאז הרכישה על ידי אדריכלים רבים, ביניהם ג'ון נאש, אולם המבנה לא נחשב למבנה המגורים המרכזי של משפחת המלוכה עד אמצע המאה ה-19. 
בשנת 1787 החליטה ממשלת הממלכה המאוחדת על שחרור העבדים בממלכה ובמושבות (כאמור ארה"ב לא נכללה בהחלטה זו כיוון שהייתה כבר מדינה עצמאית). אתר מלכותי אחר שמוקם באותה תקופה (1759) הוא גני קיו (ראה אזור צ'לסי).

המהפכה התעשייתית השפיעה רבות על לונדון. היא הביאה לתופעה של עיור וכפריים רבים הגיעו לעיר בעקבות היצע העבודה הגדל. הגאות במספר התושבים בעיר והיווצרותם של רבעים עניים יותר הביאה לגידול ברמות הפשע של העיר, ובמקביל להקמת כוח שיטור בשנת 1750. הפשע הגובר הביא להחמרה בענישה, ולקביעת עונשי מוות בגין עבירות פעוטות. תליות היו נפוצות מאוד והיוו בידור זול להמונים.
בשנת 1780 אירעו מהומות גורדון - מהומות של פרוטסטנטיים שהונהגו בידי הלורד גורדון נגד האמנציפציה שניתנה לקתולים. במהומות נהרגו 285 תושבים ונגרם נזק רב לכנסיות קתוליות. המהומות נרגעו וכמה שנים מאוחר יותר גורדון בכלל התגייר - מפנאט פרוטסטנטי הפך לפנאט לדת משה וישראל.

בתחום התרבות גברה תופעת בתי הקפה שנפתחו בעיר (כמעט כמו הפאבים) אשר הפכו למרכזי בילוי ופנאי ולאתרי שיח ציבורי, פוליטי וספרותי. התפתחות הדפוס הפכה את העיתונים לזמינים וזולים, ורחוב פליט הפך למרכז העיתונות והחדשות של לונדון. שם גדול של אותה תקופה הוא ללא ספק דניאל דפו שכותב את רובינזון קרוזו שלו. בעיר פועלים גם שמות גדולים אחרים כמו המוסיקאי הנדל והלשונאי סמואל ג'ונסון. אי אפשר שלא להזכיר את הוברט, שאת ציוריו מאותם ימים תוכלו לראות בגלריה הלאומית. 

לונדון במאה ה-19

גשר הטאוור בלונדון בסוף המאה ה-19 
(מקור הצילום)
במהלך המאה ה-19 הפכה לונדון לעיר הגדולה בעולם (באותה עת). אוכלוסייתה גדלה ממיליון תושבים בשנת 1800 לשישה מיליון תושבים בשנת 1900. המלכה החשובה ביותר של אנגליה באותה תקופה היא המלכה ויקטוריה, שמשלה בבריטניה באחת התקופות החשובות ביותר שלה - התקופה הויקטוריאנית. 
בתקופה הויקטוריאנית התיישבה בעיר אוכלוסייה אירית גדולה, בעיקר בעקבות הרעב האירי הגדול, והמהגרים האירים היוו כ-20 אחוז מאוכלוסיית העיר.
לונדון הפכה גם למרכז לקהילת מהגרים יהודית גדולה - בעיקר מהגרים ממזרח אירופה ומפולין, וכן הגיעו אליה קבוצות מהגרים קטנות מסין ודרום מזרח אסיה. לונדון הפכה באותה תקופה למרכז הפוליטי, הכלכלי והמסחרי של העולם כולו ונותרה במעמד זה עד המאה העשרים. העיר הפכה להיות ענקית לא רק במספר תושביה אלא גם  בשטחה - הווסט אנד הפך להיות מרכזה של העיר ממש והמטרופולין הלונדוני הפך למפלצתי.
 עם גידולה של האימפריה הבריטית גדל עושרה של העיר מחד, ומאידך גדל מספר העניים בעיר. שכונות העוני של העיר גדלו והתרחבו. התנאים בהם הורעו ורבים היו העניים שהסתובבו בעיר. ההבדלים בין הווסט אנד העשיר לאיסט אנד העני הלכו וגדלו - גיל התמותה הממוצע של תושבים במערב היה כפול מגיל התמותה במזרח. דבר זה הוביל למהומות והתקוממויות מדי פעם, ולניסיונות לשיפור ולתיקון המצב. את התיאורים של עניי לונדון של אותה תקופה תיאר כנראה טוב מכולם צ'ארלס דיקנס בספרו אוליבר טוויסט. דיקנס הוא מהסופרים המוערכים ביותר באותה תקופה בלונדון. 
בשנת 1829 הקים ראש ממשלת בריטניה, רוברט פיל, את המשטרה המטרופולינית של לונדון במטרה להילחם בפשע הגובר והולך בעיר. עד ימינו מכונים שוטרי העיר "בּוֹבִּיז" על שמו ("בובי" הוא כינוי ל"רוברט").

התנועה בכיכר טרפלגר ב-1890
התפתחות מערכת הרכבות במאה ה-19 אפשרה את גידולה של העיר עקב מעבר התושבים לפרבריה. בעוד העשירים יצאו מהעיר ועברו להתגורר בפרברים, העניים חיו במרכזה של העיר בשכונות עוני צפופות ומזוהמות.
קו הרכבת הראשון שנבנה בתוך לונדון נבנה בשנת 1836 וקישר את 
גשר לונדון לגריניץ'. במהרה נבנו בלונדון מספר תחנות רכבת אשר קישרו את לונדון לכל חלקי בריטניה.
החל משנות ה-50 של המאה ה-19 החלו להיבנות קווי הרכבת התחתית של לונדון.
בעקבות הפרבור המהיר של לונדון גדלה העיר, התפשטה ו"בלעה" לתוכה את הכפרים והעיירות סביבה, אשר הפכו למעשה לשכונות ורבעים של לונדון: נוטינג הילאיזלינגטון, פדינגטוןבלגרביה, הוברן, פינסבורי, שורדיץ', סאת'ק ולמבת'.
בשנת 1855 הוקמה הרשות המטרופולינית לעבודות ציבוריות של לונדון (Metropolitan Board of Works) על מנת לתאם בין הרשויות המקומיות השונות ולהתאים את התשתית המיושנת של לונדון לאוכלוסייה הגדלה והולכת.
בשל האוכלוסייה הגדלה והולכת גברו גם בעיות התברואה של לונדון. כדי להבין עד כמה חוסר המודעות לניקיון ולתעבורה היו חזקים, מספיק לראות את היחס של עיר הענק לעורק החיים שלה - התמזה: עד לתקופה זו נהגו לשפוך את שפכי העיר לנהר התמזה, כאשר באופן חסר אחריות התמזה היוותה גם את אחד ממקורות מי השתייה של העיר, והמים המזוהמים הביאו להתפשטות מחלות זיהומיות רבות. זיהום התמזה הגיע לשיאו ב"סירחון הגדול" של לונדון 1858. 
בעקבות הסירחון הגדול הקציב הפרלמנט הבריטי תקציב לפתרון הבעיה באמצעות הקמת מערכת ביוב ללונדון. המהנדס ג'וזף בזלגט אשר מונה להקים את מערכת הביוב, תיכנן והקים מערכת שאורכה למעלה מ-2,100 ק"מ, המרחיקה את הביוב מהעיר ומאפשרת שימוש במים נקיים לשתייה. בעקבות הקמת המערכת הצליחו להכחיד את הכולרה ומגפות נוספות שהשתוללו בעיר ולצמצם את תמותת התושבים.
אחד האירועים העיקריים שאירעו בלונדון במאה ה-19 הייתה התערוכה הגדולה שנערכה בשנת 1851. התערוכה נערכה בארמון הבדולח (קריסטל פאלאס), והגיעו אליה מבקרים רבים מכל רחבי העולם. התערוכה שיקפה את עוצמתה של בריטניה בשיא כוחה של האימפריה הבריטית.
ב-1884 מגיע ללונדון הוגה דעות גרמני - קארל מרקס שמו. מרקס רואה את הפערים המעמדיים ואת העוולות של המהפכה התעשייתית, הוא מבין שהחירות שלקחו לעצמם הבורגנים העשירים על פי תפיסותיהם של לוק והובס (עליהם דיברנו עליהם קודם) למעשה יוצרת עוול כנגד העניים, הפועלים או בשפתו שלו - הפרולטריון. הוא מנסח יחד עם עוזרו אנגלס את המניפסט הקומוניסטי, וכך ניתן לומר שלונדון היא לא רק מולדת הליברליזם, אלא גם אחת המולדות של הקומוניזם (אחריות שווה יש לה על כך עם גרמניה).
בשנת 1888 הוקם מחוז לונדון המנוהל על ידי מועצת מחוז לונדון. הייתה זה הפעם הראשונה בה הוקם גוף אדמיניסטרטיבי המטפל בענייני המטרופולין כמכלול. גוף נבחר זה החליף את מחלקת העבודות המטרופולינית שהייתה גוף ממונה. שטחו של המחוז כלל את כל שטחי העיר ופרבריה באותה עת. כעבור מספר שנים גדל שטח העיר ואף יצא את גבולות המחוז. בשנת 1900 חולק המחוז ל-28 רבעים עירוניים.


במאה ה-19 נבנו אחדים מהמבנים והאתרים המונומנטליים המאפיינים ומסמלים את העיר עד ימינו, כאשר על חלק נרחב מהם אמון ג'ון נאש, אולי האדריכל המזוהה עם לונדון יותר מכל, יחד עם כריסטופר רן אולי. בין מבנים אלו ניתן למנות את כיכר טרפלגר, הביג בן, ארמון ווסטמינסטר - משכנו של הפרלמנט הבריטי, רויאל אלברט הול, מוזיאון ויקטוריה ואלברט, גשר מצודת לונדון וארמון הבדולחבנוסף, תוכננו והתחילו להיבנות רחובות ראשיים כמו הריג'נט סטריט.
דמות אחרת שמתחילה את חייה הספרותיים ברחוב בייקר סטריט בלונדון בסוף המאה ה-19 ומסיימת אותם בראשית המאה העשרים היא דמותו של הבלש החובב שנהג לעזור לחוקרי הסקוטלנד יארד בחקירותיהם הסבוכות - שרלוק הולמס של הסופר ארתור קונאן דויל.

לונדון במאה ה-20 וראשית המאה ה-21

בתחילת המאה ה-20 הייתה לונדון בשיא השפעתה העולמית. בהיותה בירת האימפריה הגדולה ביותר בהיסטוריה האנושית בתי כולבו ענקיים נפתחים ברחובותיה, כספים מכל העולם זורמים אל העיר ולונדון חיה בשיא תפארתה, אולם מצב זה השתנה במהירות. מלחמות העולם הרסו ופגעו בעיר באופן שלונדון לא התאוששה ממנו עד היום. 

סרט ומחזמר שממחיש את תקופת האופוריה הזו הוא למשל "מרי פופינס", שמספר את סיפורה של לונדון בשנת 1910 דרך סיפורה של משפחה לונדונית טיפוסית.

במלחמת העולם הראושנה העיר נפגעה בהפצצות מצפלינים. הפצצות אלו הרגו 700 תושבים ויצרו בהלה גדולה בקרב הציבור. מבני אמנות שונים שימשו כמחסני נשק (למשל מבנה האופרה), אך זו הייתה חזרה גנרלית בלבד למלחמת העולם השנייה. 

בין שתי מלחמות העולם גדלו אוכלוסייתה ושטחה של העיר במהירות רבה. שכונות העיר החדשות התפרסו על פני מרחקים גדולים בשל רצונם של התושבים להתגורר בבתים פרטיים ובגלל הרחבת השימוש במכוניות, במערכות הרכבת והרכבת התחתית אשר אפשרו מגורים במרחק ממרכז העיר.
בדומה ליתר בריטניה, סבלה לונדון משיעורי אבטלה גבוהים במהלך השפל הכלכלי הגדול בשנות ה-30 של המאה ה-20. בשנת 1939 הגיעה אוכלוסיית העיר לשיאה - 8.6 מיליון תושבים.

בשל השימוש של התושבים בפחם לחימום בתיהם, כוסתה העיר בערפיח תמידי, אשר כונה "ערפל לונדוני", או "מרק האפונים" בשל סמיכותו. מצב זה הלך והחמיר עד "הערפיח הגדול" שנמשך חמישה ימים, בין ה-5 בדצמבר וה-9 בדצמבר 1952, שגרם לחושך מוחלט בעיר והביא למותם של 4,000 תושבים. בעקבותיו נחקק חוק האוויר הנקי בשנת 1956, אשר הגביל את סוגי הדלקים המותרים בשימוש. מאז "הערפיח של לונדון" הוא יותר אייקון מאשר מצב קיים.

באותה תקופה מתפרסם שחקן קולנע יליד לונדון בשם צ'ארלי צ'פלין. הוא ממחיש את חיי הנווד וחיי הפועל הפשוט של לונדון, אך ללא ספק תפקיד חייו הוא כדיקקטור הגדול - היטלר.


File:Keep-calm-and-carry-on-scan.jpg
הפוסטר שהפיצה ממשלת בריטניה לפני מלחמת העולם השנייה
(מקור: Steved1973, ויקיפדיה)
כמה חודשים לפני תחילת המלחמה הפיצה ממשלת בריטניה את הפוסטר המפורסם "Keep Calm and Carry On" על מנת להעלות את המורל הלאומי.
במלחמת העולם השנייה סבלה לונדון מהפצצות רחבות היקף של חיל האוויר הגרמני במסגרת הבליץ. תחילתו של הבליץ, המכונה גם "הקרב על בריטניה", הייתה ב-1940. קודם לתחילת ההפצצות ובמהלכן הספיקו השלטונות העירוניים להוציא מן העיר לאזורים כפריים מאות אלפי ילדים. תושבי העיר עצמם נאלצו למצוא מחסות מההפצצות בתחנות הרכבת התחתית של לונדון שהפכו להיות מקלטי ענק. הנזק העיקרי נגרם לאזור הדוקלנדס וכמובן האזור העני של האיסט אנד. כ-35,000 מתושבי העיר נהרגו, ו-50,000 נפצעו קשה. עשרות אלפי בניינים נהרסו, ומאות אלפי תושבים נותרו חסרי קורת גג. אזורים מרכזיים כמו ווסטמינסטר ולונדון סיטי איבדו את צורתם לחלוטין.
למי שרוצה לחוות את שעברה לונדון בתקופת מלחמת העולם השנייה מומלץ לבקר במוזיאון המלחמה של צ'רצ'יל. עוד מומלץ לצפות בסרט "נאום המלך" המדבר על התמודדותו של המלך ג'ורג' השישי עם הגמגום שלו בזמן איום המלחמה.

בזמן מלחמות העולם הראשונה והשנייה גוייסו לעבודה במפעלים נשות אנגליה ולונדון (הגברים יצאו לחזית). דבר זה הוביל לעליית זכויות הנשים במאה ה-20. (לא שדבר זה הושג ללא מאבק כפי שמומחש בסרט המופתי "איזה מין שוויון" 
-
http://www.mouse.co.il/CM.movies_item_movie,519,212,9495,.aspx)



בשנים שלאחר המלחמה, אחת המטלות העיקריות שעמדה בפני העיר הייתה בניית מגורים למאות אלפי התושבים שנותרו בלא קורת גג. על למנת לפתור את המחסור בדירות הותרה בנייה לגובה של מבני מגורים. בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20 השתנה קו הרקיע של לונדון בצורה משמעותית, ונבנו מגדלי מגורים רבים. בהמשך התברר כי מבנים אלה אינם פופולאריים, והמגמה השתנתה - מעבר לפרברי לונדון במקום מגורים במגדלים צפופים.

זמן קצר לאחר המלחמה נערכו המשחקים האולימפיים של שנת 1948 באצטדיון וומבלי, וזאת למרות ההרס הרב שטרם שוקם. אירוע נוסף שנערך לאחר מלחמת העולם במטרה להעלות את המורל ולהקל על שיקום העיר היה פסטיבל בריטניה בשנת 1951. 

שנות ה-60 של המאה ה-20 כונו תקופת "לונדון החוגגת". בעיקר בשל הצלחתן של הלהקות הביטלס והרולינג סטונס הפכה לונדון למרכז עולמי לתרבות הנוער של אותה תקופה ופרחה בה תרבות צעירים שכללה, בנוסף למוסיקה, גם אופנה ויצירה בתחומי הקולנוע והטלוויזיה (אי אפשר שלא להזכיר בנושא זה גם ג'ימי הנדריקס שהופיע לא מעט בעיר). 
בשנת 1965 בוטל מחוז לונדון והוקמה מועצת לונדון רבתי ובה 32 רבעים. כך קמו מחוזות כמו קמדן, צ'לסי וכדומה.
פרסומת

בשל מחלוקת פוליטית בין ראש ממשלת בריטניה מרגרט תאצ'ר לבין ראש מועצת לונדון רבתי קן ליווינגסטון בוטלה המועצה בשנת 1986, וכל סמכויותיה נמסרו לרבעים השונים. בעקבות צעד פוליטי זה הפכה לונדון למטרופולין היחיד בעולם ללא מנהל מרכזי. המועצה הוקמה מחדש בשנת 2000 וקן ליווינגסטון נבחר שנית לראש עיריית לונדון.

בשל המחלוקות על השליטה בצפון אירלנד החל משנות ה-70 של המאה ה-20, הייתה לונדון נתונה לפיגועי טרור רבים של ה-IRA. ב-6 ביולי 2005 הוחלט כי לונדון תארח את אולימפיאדת 2012. למחרת, ב-7 ביולי 2005, אירעו סדרת פיגועי טרור ברכבת התחתית בהם נהרגו 50 ונפצעו כ-700 מהנוסעים שהיו ברכבת התחתית ועל אוטובוס קומתיים בכיכר ראסל.



צריך עזרה בתכנון החופשה בלונדון? אנחנו יכולים לעזור!

כבר זמן רב שאנו מסייעים לתיירים רבים בתכנון החופשה שלהם בחו"ל (במיוחד בערים לונדוןברצלונהפראג ורומא).
 
arrow, left icon
רוצה שנעזור גם לך?
הכנס פרטים בטופס המצורף


 


              
                                     
                                     
                                      
 
 
 
+ שלח משוב
+ שלח הצעה כיצד יש לערוך את העמוד

 

 מצאתם שגיאת כתיב או ניסוח לא ברור? יש לכם מה להגיד? המחיר השתנה?
יש לכם המלצה או שאתם רוצים להוסיף הערה עובדתית?
רוצים שנפרסם תמונה או מאמר שלכם באתר?


הגיבו ועזרו לנו לבנות את אתר התיירות המעמיק ביותר בעברית! 

(בעלי אתרים יקרים - לינקים שאינם מועילים לגולשים לא יפורסמו
אך אנו יותר מנשמח לפרסם קרדיטים ולינקים למידע, תמונות או עריכה חדשה ומועילה). 



 

© כל הזכויות שמורות לצוות "הכל על" 

הזכויות לאייקונים שמורות ל:Alessandro Rei , WebIconSet.comIconFinderIconkaKidaubis DesignSebastien DurelSvengraphIcons LandDaddyDesignCyberchaos05DunedhelSvengraphLazyCrazy  Artdesigner.lv  VistaICO.com www.aha-soft.com Ana softLa Glanz Studio - Eugen Buzuk IconBlock  Bevelandemboss.net

לכל שאלה ניתן ליצור עמנו קשר במייל 
למקרים דחופים 0544-979-371 (972+)
Yandex.Metrica